עפ״י כתב יד קופמן
המלווה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים – זו הלכה ידועה שבעזרתה הסברנו את משנה ו. מלווה בשטר רשאי לגבות מנכסי הלווה, ואם מכר הלווה את אדמתו (מאדמתו) לאחר כתיבת השטר המלווה רשאי להפקיע את הקרקעות שנמכרו לקונים. קרקעותיו של הלווה ״משועבדות״ לפירעון ההלוואה. רק נכסים קרקעיים מהווים ערבון להלוואה, אם כי מאוחר יותר, עוד בתקופת האמוראים, החלו לגבות גם ממטלטלין1. השינוי החל בתקופת התנאים (גביית חוב ממטלטלין חשובים), והפך לדרך המלך לגביית חובות בימי הגאונים. התהליך קשור לאובדנו של המעמד המרכזי של הקרקעות בסל הנכסים של הציבור היהודי. הקרקע נתמעטה, עד שהפכה למוצר שבתפוצות רק יהודים בודדים החזיקו בו. על ידי עדים – אם ההלוואה לא הייתה בשטר אלא רק בעדים, גובה – המלווה, מנכסים בני חורים – רק מנכסים שאינם משועבדים. ״בני חורים״ הם קרקעות חופשיות משעבוד. בעדי נוסח אחרים: ״בני חרי״.
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו – המלווה הוציא שטר הלוואה, גובה – המלווה קודם מנכסים בני חורים – סדר הגבייה מתחיל מנכסים שבידי הלווה, ואחר כך מנכסים משועבדים שאותם המלווה מפקיע מידי הלקוחות, והלקוחות יתלוננו ללווה וידרשו ממנו את כספם (קרוב לוודאי שאין לו להחזיר). לאחר מכן, אם לא גבה המלווה את חובו, יפנה לערב, כאמור במשנה הבאה. והערב שהוא יוצא לאחר חית[ו]ם שטרות – השטר נחתם והערב הוסיף שהוא ערב לחוב, שהרי הערב איננו חלק מההלוואה אלא נספח לה. גובה מנכסים בני חורים – הערב שנוסף לאחר החתימה כאילו הצטרף ללווה בעדים. מן המשנה משמע שהמלווה פונה לערב עוד לפני שמיצה את ההליך של גבייה מנכסים משועבדים, והערב מצידו, לאחר ששילם את החוב, רשאי לגבות את החוב מנכסים משועבדים של הלווה. כל זאת בערב רגיל המופיע בשטר במקומו, אבל אם הוא נוסף לאחר החתימה גובה מנכסים בני חורין בלבד. משמע שללווה יש נכסים בני חורין, ובכל זאת פנה המלווה ללווה, בניגוד למשנה ז לעיל2. מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורים – המשנה לעיל היא הלכת רבי ישמעאל שהמלווה גובה מן הערב בתחילה, והערב גובה חובו מהלווה. לפנינו מעשה המדגים את ההלכה, ואיננו יודעים האם ההלכה הכללית נלמדה מהמעשה או שמא התנא (רבי ישמעאל) גם קבע הלכה כללית, וגם אירע סיפור מעשה.
המעשים במשנה לעיתים מדגימים את הקושי ביישום ההלכה העקרונית, ולעיתים מדגימים את ההלכה עצמה, וכך במקרה שלפנינו.
אמר לו בן ננס – לרבי ישמעאל,
אינו גובה לא מנכסים משוע[
ב]
דים ולא מנכסים בני חורים – לערב אין זכות גבייה כלל.
אמר לו – רבי ישמעאל לבן ננס,
למה – מה הטעם להחלשתו של הערב,
אמר לו הרי החונק את אחד בשוק – ״חונק בשוק״ הוא איש אלים התובע את חובו באלימות.
אמר לו – אדם שלישי לחונק,
הנח ואני נותן לך – אדם שלישי מתערב ומבטיח את פרעון החוב,
פטור – הערב מלשלם לחונק,
שלא על אומנותו3 הילוהו – בשאלה. החונק הסכים לוותר על חובו בגלל אמונתו, כלומר בגלל כבודו של הערב, ואין למלווה תביעות כספיות משפטיות לאדם השלישי. או אולי יש להבין שהערב התחייב בגלל אמונתו בלווה, ולא התכוון לשית על עצמו התחייבות כספית. הבבלי מכנה מצב כזה ״אסמכתא״ (קעג ע״ב). כפי שכתבנו לעיל
(משנה ה) זה מינוח בבלי, אבל התפיסה שלעיתים התחייבות איננה ״אמיתית״ ואיננה מלאה ולכן בטלה מופיעה כבר בספרות התנאית, ללא המינוח הבבלי.
ואי זה הוא הערב שהוא חייב לו – אם כן איזה ערב חייב לשלם את ההלוואה? אמר לו הלווהו ואני נותן לך – הערב פנה למלווה ואמר לו להלוות לפלוני כסף, והוא (הערב) ישלם לו. רק זו התחייבות ממשית של הערב. חייב – הערב, שכן על מנת הילווהו – הערב היה תנאי להלוואה, ואנו נוסיף שהוא היה המניע והגורם להלוואה ולכן התחייבותו משפטית. בירושלמי (יז ע״ד) מובא סיפור מעשה שבו נהגו כבן ננס בעניין זה.
שמעון בן ננס מקעקע למעשה את הסדר הערבות. הוא רואה בו מחווה של כבוד ללווה ולמלווה ולא התחייבות כספית. את הסדר הערבות הוא מצמצם למקרה שבו הערב יוזם את ההלוואה.
׳כבוד׳ הערֵבים
הטענות של בן ננס מזכירות כללי תשלום, ובעיקר תשלום קנס בחברה הערבית המסורתית, כחלק מתהליך הסולחה. הנאשם מודה באשמתו, בסיוע מתווכים מגיע להסדר פיצויים, ואז מתקיימת סעודה פומבית שבסופה מתחיל המשא והמתן הטקסי (ששני הצדדים יודעים וחותרים שיגיע לסיכום שנקבע מראש). בשלב ראשון שני הצדדים מסכימים על פיצוי גבוה בהרבה ממה שסוכם. לאחר שהאשם התחייב לקנס אדיר מתחיל טקס מתוכנן ומתוזמן שבו המאשים מוותר על חלק מההתחייבות כמחוות כבוד לערֵבים, עד ששני הצדדים מגיעים לסכום שנקבע מלכתחילה.
כבוד הערֵבים מהווה ערובה לתשלום שסוכם ולצעדי פיוס עתידיים. רבי שמעון בן ננס מתאר טקס ערבות שבו הערב מתערב לטובת הלווה, מתחייב בכבודו שהחוב יכובד, אבל איננו מתכוון באמת להשתתף בתשלום.
הכלל ההלכתי של משנתנו (גבייה מוגבלת מנכסים משועבדים) מופיע במשנת
גיטין פ״ה מ״ג. שם מדובר על כך שאין גובים מנכסים משועבדים לטובת מזונות האישה והבנות (אך גובים מהם לתשלום גוף הכתובה). הלכה זו מוצגת כתקנה בשל תיקון עולם.
ההלכה מופיעה בתוספתא כמחלוקת, ובסתם (ללא הגדרתה כתקנה): ״אחד נכסים שיש להן אחריות, ואחד נכסים שאין להן אחריות, נפרעין מהן למזון האשה והבנות, דברי רבי. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר... בין ששעבד האב בחייו בין ששעבדו יורשין לאחר מיתת אביהן, אין נפרעין מהן לענין כתובה, אבל לפרנסה גובין מהן״
(כתובות פ״ד הי״ח). מהתוספתא קשה לדעת אם המשפט ״בין ששעבד״ וכו׳ הוא משפט עצמאי ואין עליו מחלוקת בברייתא שבתוספתא, או שמא זה המשך דברי רבי אלעזר ברבי שמעון שרבי חולק עליהם, ואז משנתנו מהלכת בשיטת רבי אלעזר ברבי שמעון, ורבי חולק. בתלמודים
4 הוויכוח ממשיך והתלמוד מציג זאת תדיר כמחלוקת, האם גובים מנכסים משועבדים רק כתובה או גם מזונות.
הירושלמי (
גיטין פ״ה ה״ג,
מו ע״ד) מספר על מקרה, הלכה למעשה, של יתומים שביקשו לגבות את פרנסתם מנכסים משועבדים, והאמוראים מתחבטים בשאלה, בין השאר מתוך הנימוק ״לא מוטב שיתפרנסו מן שלאביהן ולא מן הצדקה? אמר ליה רבי לעזר, רבי, אילו יבואו לפני רבותינו, אין רבותינו נוגעין בו, ואנו עושין בו מעשה?״. בהמשך אומר רבי יסא שהיה גובה ממשועבדים, אבל מחזיקי הקרקע ערערו וכנראה נדחו (הפרשנות של הקטע איננה מובטחת). אמוראי ארץ ישראל ראו במשנה טקסט מחייב, אך גם הרשו לעצמם לחרוג ממנו כאשר הייתה להם סיבה משמעותית. אפשר להציג את משנתנו כעמדת ביניים בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. הווה אומר, משנתנו אומרת שמין הדין יגבו גם ממשועבדים (כשיטת רבי), אבל משום ״תיקון העולם״ לא יגבו ממשועבדים. סביר יותר שמה שמשנת כתובות רואה כהלכה מוצג במשנת גיטין כתקנה. כך או כך, בסופו של דבר משנת גיטין איננה כרבי, ורבי כעורך המשנה אינו מכיל את דעתו במשנה שלו.
מעתה עלינו לחזור לשאלה איזה תיקון העולם יש כאן. שני התלמודים מתחבטים בשאלה מה ההבדל בין הקרן לבין אכילת פירות, הרי את שניהם הגזלן חייב באותה מידה. שני התלמודים מציעים ״מפני שאין להן קיצבה״, אין כאן סכום קבוע, ולכן החיוב פחות ברור ונתון להכרעת בית הדין בכל מקרה ומקרה (
ירושלמי גיטין פ״ה ה״ג,
מו ע״ד;
בבלי,
שם נ ע״ב)
5. הבבלי מציע הצעה נוספת: ״לפי שאין כתובין״, כלומר אין זה מלווה בכתב. התלמוד דוחה הצעה זו, לא לפני שמנסה את צירוף שתי ההצעות השונות
6.
ההסברים התולים את הדבר בכך שאין כאן שטר כתוב הם במהותם בעייתיים. אלו הסברים טכניים, ואילו לפנינו תקנה המנוסחת כמיוחדת ובעלת אופי ציבורי, עקרוני-משפטי (תיקון עולם). נראה שההלכה מתמרנת ומחפשת את האיזון הנכון שבין זכויות הקונה לזכויותיהם של בעלי החוב של המוכר. העדפה מוחלטת של בעלי החוב עלולה להביא לשיתוקו של הסחר בקרקעות, שהרי הקונה איננו מובטח בקנייתו. התלבטות האמוראים שהבאנו מעידה על הקושי הנפשי בהחלטה מעין זו. מסתבר שפסק המשנה לא היה סוף ההתחבטות, אלא רק מרכיב אחד ממנה.
כל התשלומים הללו אינם התחייבויות ברורות וקצובות כפי שהעירו התלמודים, על כן אי אפשר שהתחייבויות מעורפלות כאלו תוטלנה על הקונה. מצד שני ניצבו צורכי אוכל נפש של האישה והילדים, ומכאן התקנה וההתחבטות. נימוק זה מצוי במפורש במשנת כתובות: ״נישאת, הבעל נותן לה מזונות, והן נותנין לה דמי מזונות. מתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. הפקחים היו כותבים: על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי״ (פי״ב מ״ב). ההתחייבות לזמן קצוב הופכת לקצובה, וחלה על נכסים משועבדים.
אגב דיון זה נלמד שההלכה שמוגדרת אצלנו כ״תיקון עולם״ מופיעה בתוספתא כהלכה סתם. יתר על כן, במקרה זה ההלכה יש בה כמובן היגיון חברתי-כלכלי, ברם כל הלכות הגבייה מנכסים משועבדים או מנכסים סתם הן בעצם תקנות. אלו הסדרים משפטיים שאין להם רמז בדברי תורה, והם כולם פרי ההיגיון החברתי-משפטי. מה ההבדל התוכני בינם לבין תקנה?
תקנה אחרת הקרובה למשנתנו היא: ״אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין מפני תיקון העולם, אמר רבי יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזו, אלא לפי שאין לה קצבה״
(תוספתא כתובות פי״ב ה״ב). הנושא שונה, ולכאורה אין קשר בין משנתנו לברייתא זו. התלמודים אומנם מקשרים את שתי המימרות, אך כפשוטן אין ביניהן קשר תוכני. משנתנו מניחה שעצם הגבייה רק מקרקעות כנראה מוסכמת. אנו התייחסנו לתקנה זו בפירושנו לסוף פרק ה בגיטין.
האם ההלכה העקרונית שגובים מלקוחות רק בנכסים משועבדים גם היא מוצגת כתקנה? השאלה שאנו מציגים איננה היסטורית. לדידנו אם אין לה עדות מפורשת בדיני תורה, הרי שיש לראות בה הכרעה של תורה שבעל פה אי שם בשלב הקדם-תנאי שלה. השאלה היא כיצד ראו את הדברים האמוראים או התנאים המאוחרים עצמם. בבבלי יש דיון ומחלוקת בעניין: ״אמר עולא: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא? שעבודא דאורייתא, ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין? משום פסידא דלקוחות... ורבה אמר: דבר תורה, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין... שלא תנעול דלת בפני לוין״ (קעה ע״ב). שני האמוראים יודעים אפוא שלפנינו שינוי הלכתי (התפתחות הלכה), והדין המקורי (בניסוח האמוראי ״דין תורה״) היה אחיד בנושא.
התפתחות הגבייה מנכסים משועבדים (לפי הבבלי)
אמר רבי ישמעאל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות – רבי ישמעאל מבחין במקצוע משפטי שהוא דיני ממונות, ומעריך אותו:
שאין מקצוע בתורה גדול מהן – בשלב זה לא ברור במה גודלו של המקצוע – בחשיבותו, בהשפעתו, או בכישרון הנדרש לעיסוק בו.
שהן כמעיין נוביע – דיני ממונות אינם נלמדים מדרשה או מהיגיון פשוט, אלא מחייבים יצירתיות והבנה של ״חוקי המשחק״ הבלתי כתובים, כמו ניתוח תפקיד הערב בתחום הכבוד ולא כשותף כלכלי-משפטי. מעיין נובע הוא אפוא בניגוד למסורת או לדרשות פסוקים. כך למשל רבי אליעזר הוא בור סוד, שקולט ואיננו שוכח דבר אך גם איננו יצירתי, ואילו רבי אלעזר בן ערך הוא כמעיין מתגבר
(אבות פ״ב מ״ח). אכן התיאור הולם את רבי אליעזר. ״בור סוד״ הוא בור מסויד (מטויח
7) הקולט מים, משמרם במצב טוב ואינו מאבדם. הבור אינו יוצר, אלא מעביר את המסורת.
רבי אליעזר מתאר את עצמו כבור סוד ומסביר בכך מדוע אינו יכול לדרוש בציבור, שהרי כל מה שיש לו הוא מפי רבותיו
: ״אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: אליעזר אמור לנו דבר אחת מדברי תורה. אמר לו (רבי אליעזר) אמשול לך משל למה אני דומה? לבור הזה שאינו מאבד. יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס? אמר לו (רבן יוחנן בן זכאי לרבי אליעזר) אמשול לך משל למה הדבר דומה? לבאר הזאת שהוא מזלה ומוציאה מים מאיליה. כך את יכול לומר דברי תורה יותר ממה שנאמר למשה מסינ
י״ (
אבות דרבי נתן,
נו״ב פי״ג, עמ׳ 32). אין כאן רק תיאור, אלא דימויו העצמי של החכם הצעיר (אז). בהמשך הוא דורש דרשה שכנראה הכול ראו בה חידוש. רבי אלעזר מתהדר שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, וזה דימויו העצמי, או התדמית שמייחסים לו עורכי המדרש. עם זאת, אין ספק שבין ההלכות הרבות שנמסרו בשמו מן הסתם היו גם חידושים. אומנם הוא נוטה בבירור לשמרנות, אך גם השמרנות וגם החדשנות שתוזכר להלן הן שני פניו של בית המדרש שיש בו שני הצדדים.
לעומת זאת אין בידנו לאשר את השבח לרבי אלעזר בן ערך. מתורתו השתמר רק מעט8, ואין בה יצירתיות מעבר למקובל. אבל ייתכן שמעיינות היצירה שלו לא השתמרו.
והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את שמעון בן ננס – זה שבח נוסף שעשוי להיות המשך דברי רבי ישמעאל, או מימרה חדשה. במימרה מוגדרת חשיבותו הרבה של בן ננס כמומחה יצירתי לדיני ממונות. במשנה נשמרו דבריו בתשעה נושאים, ארבעה מהם אינם בדיני ממונות9, והיתר בנושאים ממוניים. לפי מקורות אלו הוא איננו בולט במיוחד דווקא בדיני ממונות, אבל בהחלט ייתכן שלא כל תורתו נשמרה. על כל פנים בספרות התלמודית האמוראית מצויות אמירות עקרוניות נוספות שלו בדיני ממונות.
חלוקת התורה למקצועות איננה פשוטה. היא מעידה על תרבות חשיבה ותרבות עיסוק בתרבות (פרשנות של התרבות המשפטית-הלכתית). במשנת
חגיגה פ״א מ״ח מובאת רשימת ״גופי״ התורה וחלוקה ערכית ביניהם. דנו בכך בפירושנו למשנה שם, והצגנו את הטבלה דלהלן.
גופי תורה
ברשימה זו דיני ממונות אינם נחשבים לנושא עצמאי. הם נכללים אולי במונח הכללי יותר, ״דינים״. לפנינו הבחנה ברורה בכך שדיני ממונות הם נושא עצמאי, ושלנושא זה צמחו מומחים ייחודיים. בדרך כלל במקורות דיני ממונות באים בניגוד לדיני נפשות ולדיני קנסות, ובביטוי זה אין הכרה בכך שזה מקצוע בפני עצמו אלא בכך שהם פחות חשובים, ו״קלים״ בהשוואה לדיני נפשות
(תוספתא שבועות פ״ג מ״ח). מעניינת וחשובה ההבחנה שדיני ממונות משאירים לדיין מרווח יצירתי גדול יותר, מן הסתם מכיוון שאינם כבולים למסורת מחד גיסא, ולדרשנות פסוקים מאידך גיסא. כפי שכתבנו במבוא למסכת נזיקין, אכן גם במקצוע זה מופיעות דרשות כהנמקות להלכה, אך כנראה אפילו חכמים מאוחרים הבינו שאין הם המקור להלכה.
המשנה שלנו מבטאת אותה תפיסה עדינה של שילוב נוהגים חברתיים ונוהגים משפטיים. מן הראוי להעיר שאומנם סך כל ההלכות שבן ננס מחדש אולי איננו רב מבחינה כמותית אבל אלו הלכות עקרוניות, כגון ההלכה לעיל פ״ז מ״ג בדבר סתירה בתוך השטר, או דבריו על משנת
בבא מציעא פ״א מ״א (בבלי ב ע״ב) שאסור להגיע למצב שתיווצר סיטואציה שבה שני הצדדים, שדבריהם כמובן סותרים זה את זה, יישבעו, ולפיכך אחד מהם יישבע שבועת שקר. כך ייצור בית הדין בידיו מצב של שבועת שקר (אף על פי שהאשמה תלויה כמובן בראשו של מי שטען טענת סרק ונשבע עליה). ברבות מההלכות המיוחסות לבן ננס מצויה התנגשות דומה בין הצד המשפטי וחוכמת השוק או חוכמת החברה.
שני התלמודים מציינים שאומנם שיבח רבי ישמעאל את בן ננס על חריפותו, אבל אין ההלכה כדבריו (ירושלמי יז ע״ד; בבלי, קעו ע״ב). לא נעסוק כאן בפסיקת ההלכה שכן אין היא פעילות שנעשתה ברובד הלימודי של המשנה, אלא מאוחר הרבה יותר, ומטעמים המאפיינים את הלימוד האמוראי או הגאוני בלבד.
בכך מסתיימת מסכת נזיקין בסיום שיש בו אגדה והתרוממות רוח. כך מסתיימות מסכתות רבות בש״ס10, כגון מסכת מכות המסיימת את מסכת סנהדרין, מסכת עדיות ועוד. כך גם מסכת אבות מהווה סיום באגדה לכל הסדר.
(סיום) נספח
תפרוסת הקברים בארץ, המאבק הבין-כיתתי
בנספח קצר זה ברצוני לבחון פרט קטן בנוהגי הקבורה בשלהי ימי בית שני, פרט שכנראה השתבש במחקר והמסקנות ממנו לא זכו למיצוי במחקר.
בספרו המונומנטלי ״מגילת המקדש״11 דן ידין בפסקה קצרה העוסקת במקום הקבורה. המגילה הכיתתית קובעת:
1. ולוא תעשו כאשר הגויים עושים בכל מקום המה קוברים את מתיהמה וגם בתוך בתיהמה המה קוברים
2. כי אם מקומות תבדילו בתוך ארצכמה אשר תהיו קוברים את מתיכמה בהמה
3. בין ארבע ערים תתנו מקום לקבור בהמה
פיסוק המשפטים הוא כמובן הפרשנות שלי. ידין הסיק שבני הכת אסרו לקבור במקום יישוב ו״מצוות העשה״ היא לקבור במקומות קבורה מיוחדים, בית קברות אחד בין כל ארבע ערים. למען האמת, ההלכה השנייה שידין מונה אינה הלכה אחת אלא שתיים: 1. לקבור את המתים במרוכז, 2. איסור לקבור אותם ברחבי הארץ, וזאת כדי לצמצם טומאת מת (טומאת אוהל). בנוסף יש הלכה שלישית, להרחיק ולרכז את קברות הבהמה. אפשר אולי להקיש קל וחומר פנימי: אם את קברות הבהמה יש לקבור בשטח הפנוי בין תחומי ערים שונות – קל וחומר קברי אדם. לכאורה נראה שידין קרא:
כי אם מקומות תבדילו בתוך ארצכמה אשר תהיו קוברים את מתיכמה בהמה. בין ארבע ערים תתנו מקום לקבור בהמה.
ברם קריאה כזאת משאירה את המשפט השלישי קטוע, ונראה להעדיף את הקריאה הראשונה המוצעת כאן.
בטרם נשוב לדרכי הקבורה הכיתתית ברצוננו לעסוק במה שידין עסק, בדרכי הקבורה של חז״ל. לדעתו חכמים התירו לקבור בתוך הערים, והוא מביא לכך סדרת ראיות. חלק מהן אזכיר להלן.
ידין לא העלה את השאלה הפשוטה: הרי יישובי היהודים בארץ ישראל בשלהי ימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד מצטיינים בהעדר קבורה בתוך העיר! שאלה זו לא עלתה בין השאר משום שטרם התחדדה המתודולוגיה של חיפוש אחר ביטוי ארכאולוגי להלכה (אם הוא קיים), ופרשנותו. חוקרי קברים הזכירו את דברי ידין ואת העובדה שבציבור היהודי החמירו בהרבה ונהגו לכאורה כהלכה הכיתתית12, ולא קברו בתוך הערים. הזכירו ועמדו על הבעיה, אך לא על השלכות הממצא.
המסקנה הפשוטה היא שהקברות היהודיים פזורים בכל מקום. זו צריכה הייתה להיות ראיה לכך שההלכה הכיתתית שבמגילת המקדש איננה ההלכה הרווחת. בנוסף, אם ההלכה היהודית התירה לקבור בתוך הערים, והציבור לא נהג כך, הרי שההלכה איננה משקפת את המציאות. הציבור החמיר יותר מההלכה של חז״ל, ופחות מזו של מגילת המקדש. שני הקורפוסים ההלכתיים הללו רחוקים אפוא מהנוהג הרווח.
למסקנות הללו השלכות מרחיקות לכת מבחינת הבנת התקופה. לא ידין ולא אחרים בחנו מסקנה זו.
ורד נעם הקדישה לנושא זה דיון ארוך יותר13. היא התרכזה בהלכות עצמן, ופחות במשמעות ההיסטורית-חברתית שהעליתי. דברי הביקורת שלה הם מופת לביקורת אדיבה אך מדויקת ונוקבת. היא דוחה את רוב הראיות של ידין לכך שהקבורה היהודית היא בתוך העיר. ברוב העדויות היא רואה ״ראיה לסתור״, כלומר הן מוכיחות שהציבור היהודי נמנע מקבורה בתוך שטח העיר. בין הטיעונים היא נותנת מקום של כבוד לממצא הברור מהשטח. בסופו של דיון נותרה נעם עם שתי ראיות שידין הביא שמהן משתמע שקבורה בתוך השטח העירוני הותרה. נעם רואה, ובצדק, בראיות הרבות עדות לנוהג המקובל, העולה גם מהמציאות הארכאולוגית. את שני המקורות החריגים היא מציגה כעמדת ״מיעוט״ או ״הקול האחר״.
אני מקבל לחלוטין את התזה העיקרית של נעם שיש בספרות חז״ל קולות חריגים, ועל המחקר לתת הד לקול האחר. ורד נעם כמובן מתנגדת, מבלי לומר זאת בפירוש, לשתי הדרכים האלטרנטיביות – לדרך המסורתית השואפת להרמוניה ולו במחיר פשוטו של כתוב, ומאידך גיסא גם לדרכם של חוקרים מודרניים המצביעים על ריבוי דעות ורואים בכך עילה שלא לחפש אחר קול מרכזי וברור.
עם זאת, נותר צורך בבירור נוסף. אם הממצא הארכאולוגי (האחיד במקרה זה) מביא לתיאור מציאות אחת, וכל המקורות או חלק מהם מציג מציאות אחרת – האם די בעצם ציון הדבר? לדעתי כמובן אפשר שזה המצב, אין להשתיק את הקול האחר גם אם הוא נגד רוב הדעות (המקורות), וגם אם הוא נגד הממצא הארכאולוגי. עם זאת, עצם הסתירה מחייבת בירור. אם אכן כך הדבר הרי שזו ראיה לשיטתם של אותם רבים וטובים הסבורים שמקורות חז״ל אינם משקפים מציאות היסטורית של זמנם. אם כך, הרי המקורות הללו בלתי רלוונטיים לחקר החברה היהודית של זמנם, ו/או של שלהי ימי הבית השני. כידוע שאלות אלו משביתות במידה רבה את המחקר בדור האחרון, ולכאורה לפנינו עדות בעלת חשיבות לבירור שאלות אלו.
במקרה שהנספח הזה עוסק, המציאות החברתית גלויה ואינה צריכה פרשנות, ונקל לראות האם הציבור נהג כמו שמשתקף (ונדרש) בהלכה, או שנהג אחרת. זאת בניגוד לוויכוח בתחומים אחרים שבהם דרך התנהגותו של הציבור היא ניחוש.
נפתח אפוא בבירור אותם שני מקורות שלדעת ידין וורד נעם מלמדים על נוהג רווח (הלכה) לקבור בתוך תחום המגורים במרחב היהודי.
המשנה במסכת כלים (
פ״א מ״ז; תוספתא פ״א הי״ד, עמ׳ 570) קובעת: ״עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים, ומסבבין לתוכן מת עד שירצו, יצא אין מחזירין אותו״. ״מסבבין״ לפי ידין משמעו קוברים, הרי שבערים מוקפות חומה קוברים מת בשטח העיר, ורק בירושלים נמנעו מכך. ברם ההבנה הזאת של המונח ״מסבבין״ (קוברין) מוטעה מכול וכול. על פניו המונח ״מסבבין״ רחוק מהמונח ״קוברין״, ובכלל, מה פירוש ״יצא אין מחזירין״? אם מסובבים משמעו קוברים, אזי ״יצא״ משמעו שנקבר כבר מחוץ לעיר; האם יעלה על הדעת להוציאו מהקבר? לשם מה?
הסברו של ידין מבוסס כנראה על דברי רמב״ם14, וכבר העיר בעל כסף משנה למקום שרמב״ם גרס, אולי, ״משכיבין״. לגרסה זו אין כל עדות מסייעת בעדי הנוסח שבידינו.
רמב״ם, ואולי מפרשים נוספים, מדברים על קבורה בעיר רגילה. לא כאן המקום לפרש את דבריו, אלא להדגיש שבמשנה עצמה אין מדובר על קבורה בתוך העיר. המשנה מדברת על המנהג לסבב את המת, כלומר להעביר את המיטה ממקום למקום בתוך העיר, להשהות אותה ברחוב או בבית הכנסת ולומר שם הספדים לכבוד המת ולכבוד הציבור. מותר לסבב את המיטה בעיר מוקפת חומה, ואם המת יצא מהעיר אין מחזירים את המיטה להמשך הסיבוב. דין זה חל, כאמור, רק בעיר מוקפת חומה. אבל אין במשנה כל התייחסות למקום הקבורה.
בעיר רגילה גם כאשר המיטה יצאה מותר להחזירה לסיבוב נוסף, אך אין כל רמז לכך שהקבורה היא בתוך העיר.
על מנהג הסיבוב אנו שומעים ממקורות מספר: ״אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד״
(משנה מועד קטן פ״ג מ״ח). אם כן הניחו את המת ברחבה שבעיר כדי להרבות את ההספד, ובחול המועד נמנעים מכך. כמו כן: ״מניחין את האיש ברחוב ואין מניחין את האשה ברחוב״ (שמחות פי״א ה״ב, עמ׳ 187). גם בבתי הכנסת הניחו את המת, והתוספתא מגבילה ואומרת: ״בתי כנסיות... הספד של רבים יוספד בהן״
(מגילה פ״ב הי״ח)15. כן מסופר על שני חכמים שנכחו בהספד של ״רבי יודה נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה״ שנערך בבית הכנסת של אנשי גופנה בציפורי (
ירושלמי ברכות פ״ג ה״א,
ו ע״א). ההספד העיקרי נעשה ב״בית ההספד״, ליד מקום הקבר, אך היה גם הספד בעיר, כגון הסיפור על פלוני שבא ״ומצא הספד קשור בתוך ביתו״
(תוספתא יבמות פי״ד ה״ו). הסיפור המדגים את הנוהג הוא במדרש קהלת רבה
(ט ג), ומתאר את מסע ההספד של רבי יהודה הנשיא. הספדים נישאו בשמונה עשרה בתי כנסיות, והמינוח הוא ״ואשרוניה״, כלומר השהו את הגופה בבתי הכנסת השונים.
אם כן בעיר חומה מותר לסבב את המת, אך משיצא מהשטח הבנוי, אין מחזירין אותו להספד נוסף. מכאן אף נלמד שלעיתים, בעיירה רגילה, סובבו את המת בעיר והוציאוהו מהעיר בדרכו לקבר, ואז החזירו אותו להספד נוסף, מעין ההדרן של ימינו.
אם כן, אין במשנה כל התייחסות לקבורה בשטח העיר. אדרבה, סתם קבר הוא בחוץ, ויוצאים מהעיר לקוברו.
המקור השני שידין מתבסס עליו, וורד נעם איננה סותרת אותו, הוא:
ומניין שלא היו קוברין בתחום ערי הלוים רבי אבהו בשם רבי יוסה בן חנינה ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חייתם לחיים ניתנו לא ניתנו לקברות (
ירושלמי עירובין פ״ה ה״ג,
כב ע״ד).
לכאורה זו ראיה שרק בתחום ערי לוויים אין קוברים, אך בעיירה רגילה הדבר מותר. ניכר שידין סבור שתחום העיר הוא השטח הבנוי. ברם בספרות חז״ל יש הבחנה ברורה בין ה״עיר״, שהיא השטח הבנוי, לבין ״התחום״, שהוא הטריטוריה של היישוב, השטח החקלאי שלו. בספרות חז״ל ההבחנה בין השניים ברורה:
הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה של עיר ואסור ליכנס לעיבורה
(משנה נדרים פ״ז מ״ה). ההבחנה משולשת: העיר עצמה (השטח הבנוי), עיבור העיר, שהוא ״זחילת היישוב״ במונחים מודרניים, כלומר הבתים הסמוכים לשטח הבנוי, והתחום שמסביב לשטח הבנוי.
כמו כן: ״כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט״
(משנה מכות פ״ב מ״ז). כאן דינו של ה״תחום״ כדין היישוב עצמו. רוצח שנכנס לתחום העיר כבר מוגן מגאולת דם. כן מתוארת כניסת תושבי העיר לעיר עצמה לקראת שבת: ״הסמוכין לעיר בטלין, הסמוכין לתחום מתכנסין ובאין לתוך התחום״
(תוספתא סוכה פ״ד הי״א).
אם כן בתחום ערי לוויים אין קוברים, אבל בתחום יישוב רגיל קוברים מתים. אך לא בעיר עצמה, או נכון יותר אין התייחסות לקבורה בעיר עצמה. בהלכות שבת ובהלכות עירובין יש התייחסות שונה ל״תחום״; כאן התחום הוא תחום שבת. בלקט החלקי לעיל בחרתי אזכורים שבהם בוודאי אין מדובר בתחום שבת אלא בתחום ״סתם״.
המסקנה פשוטה: אין בספרות חז״ל כל רמז לאפשרות של קבורה בעיר עצמה. אדרבה, הקבורה היא במפורש מסביב לעיר. המקורות הספרותיים מתאימים לממצא הארכאולוגי. נוסיף ונאמר שחז״ל מקשרים את הנוהג לבעיה של טהרה, אבל כמובן אפשר שהנוהג איננו קשור להלכות טהרה אלא לנושאים אחרים.
מבחינה מתודולוגית, אם הממצא הארכאולוגי איננו עולה בקנה אחד עם מקורות חז״ל, אין לבטל כמובן את האפשרות לסתירה, אדרבה, יש להסיק ממנה את מֵרַב המסקנות. אבל הסתירה היא בבחינת איתות אזהרה, ומן הראוי לבחון היטב האם באמת זו משמעותם של מקורות חז״ל (ושל הממצא).
מכיוון שהבאנו את ההלכה שבמגילת המקדש, עלינו לדקדק מעט בהבנתה. בעל המגילה מביא היגדים מספר:
1. הגויים קוברים בכל מקום, גם בתוך בתים.
ההאשמה מופנית אל הגויים. המונח ״גויים״ בכתיבים שונים (גואים, גוי) מופיע במשפטים מספר במגילה, את חלקם ניתן לפרש כמתייחסים ליהודים או לנוכרים (ס 21), אבל חלקם מדבר במפורש בנוכרים שעימם בני ישראל נלחמים (נז 7, 16, נח 3; סב 12; סד 7; סד 10-9). אם כן הנוכרים קוברים מתים בכל מקום; אין כאן כל אמירה ביחס לבני ישראל שאינם מבני הכת.
2. צריך להבדיל מקומות לקבורה – כלומר לא לפזר את הקבורה בכל פיסת קרקע אפשרית, אלא להקים בתי קברות מוסדרים. לא נאמר במפורש היכן צריכים לשכון מקומות קבורה אלו. ברם אם את הבהמות יש לקבור רחוק מהעיר (להלן, 3) – קל וחומר בני אדם.
3. את הבהמות יש לקבור במרחק מהעיר, בין ארבע ערים אחרות.
בממצא הארכאולוגי טרם נמצאו קברות בהמה. כמובן ״לא מצינו״ אינה ראיה מלאה, אך לאור ריבוי הממצא הארכאולוגי בארץ יש לומר שלפחות בשלב זה אין עדות לכך שההלכה הכיתתית קוימה במקום כלשהו. זאת ועוד; הקבורה היהודית מצטיינת בהיעדר בתי קברות. בית הקברות המוסדר היחיד המוכר עד עתה הוא בבית שערים, והוא שימש כידוע בעיקר לקבורת מתים מן הנֵכָר. זה היה אתר קבורה ממוסד בהנהגת מוסדות יהודיים (מן הסתם בהנהגת הנשיאות). אומנם נמצאו אתרים שבהם ריכוזי קברות, אך לא בתי קברות מוסדרים. סביב אתרים יהודיים מאות קברים (כך בירושלים, בגמלה16 וביישובים יהודיים מאוחרים יותר), אך לא בית קברות מוסדר.
מתוך הממצא העצום של אלפי קברים אפשר לציין גם מעט בתי קברות נוספים, כגון זה שבחורבת כורקוש (איור 60א), ובמעט אתרים נוספים (איור 60ב).
אם כן גם בסעיף זה ההלכה הכיתתית לא יושמה. לכאורה ניתן לטעון שההלכה הכיתתית לא יושמה מכיוון שהחברה היהודית שלאחר החורבן דחתה את ההלכה הכיתתית. ברם הטיעון שהעלינו מבוסס על מקומות יישוב שהיישוב היהודי בהם חרב לאחר המרד הגדול. כך גם יוצא מסקר היישוב בהר יהודה. היישוב היהודי שם נפגע בחלקו במרד הגדול ובחלקו במרד בר כוכבא, והקבורה פזורה סביבות היישובים ללא בתי קברות מוסדרים17. אגב, המונח ״בית קברות״ מופיע בספרות חז״ל, אך כמעט תמיד בכתבי היד הטובים הנוסח הוא ״בין הקברות״, והמונח ״בית קברות״ טרם נקבע בתקופת המשנה והתלמוד.
לעומת כל זאת, ליד קומראן אכן נמצא בית קברות מוסדר, ונשוב לכך להלן.
בספרות המחקר היו שהציעו לראות בהלכה שבמגילות מדבר יהודה את ההלכה הרווחת. להערכתנו טענה כזאת אין בה כל היגיון. הלכות הקבלה המחמירות של בני הכת מעידות על תפיסה אליטיסטית של קבוצת מיעוט קטנה. מכל מקום, ממצא הקבורה בארץ מלמד שאכן דעתם לא התקבלה. בתי הקברות היו מפוזרים, ולשיטתם של בני הכת אכן הרבו בטומאה. יתר על כן, הקברים סמוכים ליישובים ואפשר לומר שמעגל הקברות מגדיר, במידה רבה, את התחום הבנוי. אומנם במרחב הכפרי של ארץ ישראל ניתן למצוא לעיתים קבר בודד מנותק מיישוב, אך לא בית קברות מוגדר, ועל אחת כמה וכמה לא בית קברות מוגדר רחוק מהיישוב.
ההיבט האחרון של ההלכה שבמגילת המקדש נוגע ליישום ההלכה בקומראן עצמה. מסתבר שבני הכת עצמם אכן מיישמים את הלכות הכת בתחום זה. הם דאגו לבניית בית קברות מוסדר, ולהרחקתו מתחום היישוב שלהם. זו ראיה נוספת לזיקה שבין אתר קומראן וההלכה הכיתתית. ידוע שנושא זה שנוי במחלוקת, והיו חוקרים שביקשו לטעון שקומראן איננו מרכזם של בני כת מדבר יהודה18. במקביל היו ניסיונות לאתר את יישובם של בני הכת במקום אחר, שם אין בית קברות מוסדר19, אם כי כמובן ייתכן שבית הקברות עדיין מוסתר וממתין לגילויו.
עם כל זאת, גם בית הקברות בקומראן איננו במרכז ארבעה יישובים ואיננו רחוק מהיישוב מרחק מְרַבִּי. כנראה בבואם לקיים את חייהם נאלצו גם בני הכת להתפשר עם קשיי היום יום.
כל ההבחנות העולות מנספח זה סובבות סביב הצורך לבחון את הזיקה שבין הממצא הארכאולוגי לבין המקורות הספרותיים כחלק מהותי מבירור הנתונים של כל תחום לחוד.
מסקנות
1. במגילת המקדש אין כל האשמה שהציבור היהודי נוהג לקבור מתים בתחום העיר הבנויה.
2. ההלכה הכיתתית תבעה בתי קברות מאורגנים ומרוכזים במרחק רב ככל האפשר מהעיר.
3. היישוב היהודי נהג לקבור את מתיו מחוץ לעיר (בשטח החקלאי), במפוזר, וככל האפשר בקרבת היישוב הבנוי. נוהג זה עולה מספרות חז״ל וברור בממצא הארכאולוגי.
ההלכה הכיתתית לא יושמה ברחבי ארץ ישראל אלא רק בקומראן עצמה (זה הממצא בשלב זה). נמצאנו מאשרים את הטענה שספרות קומראן מייצגת קבוצה קטנה, שולית, שהשפעתה על החברה מצומצמת (לפחות בתחום זה). לעומת זאת ספרות חז״ל משקפת את המציאות החברתית בארץ. מעיון שטחי בספרות חז״ל ניתן היה להתרשם שהמציאות החברתית הוכתבה על ידי ההלכה (או ההקפדה של ההלכה על קבורה מרוכזת). ברם אפשר שלפיזור הקבורה סיבות נוספות, ולמעשה אין בכל ספרות חז״ל הצהרה ברורה בנושא, וודאי שלא טענה שחכמים הכתיבו את הנוהג הציבורי. כמובן בכך לא הסתיים הדיון בשאלה מי הכתיב את אורחותיה של החברה היהודית בשלהי ימי הבית השני.
עוד אנו למדים שגם האיסיים נאלצו בסופו של דבר להתפשר עם המציאות. אומנם הם קברו את מתיהם בבית קברות מרוכז, אך לא במרחק המְרַבִּי מהיישוב, ולא במרכז תחומיהן של ארבע ערים.
ביבליוגרפיה
אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, ש״ז, וינה, 1887.
אבי יונה, גיאוגרפיה היסטורית – אבי יונה, מ׳, תשכ״ג, גיאוגרפיה היסטורית, ירושלים.
אביעם ואשכנזי, מערב הגליל –Aviam,M. and Ashkenazi, J., 2012, "Monasteries, Monks, and Villages in Western Galilee in Late Antiquity״, Journal of Late Antiquity 5, pp. 269-297.
אבנר, אילת – אבנר, ע׳, תשנ״ג, ״תולדות אזור אילת והנגב הדרומי לאור התגליות והמחקרים החדשים״, אריאל 94-93, עמ׳184-113.
אגדת בראשית, מהדורת ווארשה, תרל״ו.
אגרת רב שרירא גאון, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה, תרפ״א.
אהבת ציון וירושלים, ראטנער, ד׳, וילנא, תרס״א-תרע״ג.
אהרוני, אבני גבול – אהרוני, י׳, 1955, ״שלוש אבני גבול חדשות ממערב הגולן״, עתיקות 1, עמ׳ 114-109.
אהרוני, עוד אבני גבול – אהרוני, י׳, 1959, ״עוד שתי אבני גבול מעמק החולה״, עתיקות 2, עמ׳ 154-152.
אונא, ויו שין – אונא, א׳, תש״מ, ״ויו שין מתחלפין במשנה״, סיני פז, עמ׳ קה-קיח.
אוצר הגאונים, מהדורת לוין, ב״מ, חיפה וירושלים, תרפ״ח-תש״ג.
אור זרוע, ר׳ יצחק בר׳ משה נ״ע מווינה, זיטאמיר, תרכ״ב.
אור שמח, רבי מאיר שמחה הכהן, ירושלים, תשמ״ב.
אורבך, ירושה – אורבך, א״א, תשכ״ז, הלכות ירושה וחיי עולם, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, ד, עמ׳ 141-133.
אורבך, משמרות – אורבך, א״א, תשל״ג, ״משמרות ומעמדות״, תרביץ מב, עמ׳ 327-304.
אורמן וגרג, גולן – Urman, D. and Gregg, R.C., 1996, Jews, Pagans, and Christians in the Golan Heights: Greek and other Inscriptions of the Roman and Byzantine Eras, Atlenta.
אטלס, הערמה – אטלס, ש׳, תש״ו, ״הערמה משפטית בתלמוד״,בתוך: ליברמן, ש׳ואחרים (עורכים), ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג, ניוארק, עמ׳ א-כד.
אייזנשטיין, אוצר המדרשים – אייזנשטיין, י״ד, ללא שנת דפוס, אוצר המדרשים, ירושלים.
איילי, מלאכה – איילי, מ׳, תשמ״ד, ״ההתייחסות הערכית למלאכה בספרות חז״ל״, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ד, עמ׳ 59-7.
איילי, פועלים – איילי, מ׳, 1987, פועלים ואומנים, תל אביב.
איכה רבה, מהדורת באבער, ש׳, וילנא, תרנ״ט.
אילן ודמתי, מרות – אילן, צ׳ ודמתי, ע׳, תשמ״ח, מרות: הכפר היהודי הקדום, תל אביב, עמ׳ 52-44.
אלבק, דיני ממונות – אלבק, ש׳, 1983, דיני הממונות בתלמוד, תל אביב.
אלבק, השלמות – אלבק, ח׳, תשי״ב, השלמות לפירוש המשנה, מצוי בסוף אלבק, פירוש.
אלבק, מבוא – אלבק, ח׳, תשי״ט, מבוא למשנה, ירושלים ותל אביב.
אלבק, עריכת המשנה – Albeck, Ch., 1936, Untersuchungen Ueber Die Redaction der Mischna, Berlin.
אלבק, פירוש – אלבק, ח׳, תשי״ב, פירוש לשישה סדרי משנה, ירושלים ותל אביב.
אלון, מחקרים – אלון, ג׳, תשי״ז-תשי״ח, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, ירושלים.
אליאש, גורן – אליאש, ב׳, תשמ״ב, ״ ׳כל שיש לו גורן קוצץ עמו כשער הגורן, וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כל זמן שירצה׳ (תוספות
ב״מ ו, ה)״, תרביץ נא, עמ׳ 191-185.
אליאש, פסיקה – אליאש, ב״צ, תשמ״ב, ״עסקות סאה בסאה ופסיקה על פירות: מסורת וחידוש בתקופת הגאונים״, דיני ישראל יח, עמ׳ רה-רנג; יט, עמ׳ מא-פו.
אליאש, ציבור – אליאש, ב״צ, תשל״ב, ״לשאלת זהותו המשפטית של הצבור בהלכה התלמודית״, דיני ישראל ג, עמ׳ 29-15.
אליאש, ריבית – אליאש, ב״צ, תשל״ח, ״שורשיה הרעיוניים של ההלכה – פרק בהלכות ריבית במשנה ובתלמוד״, שנתון המשפט העברי ה, עמ׳ 78-7.
אליצור, חדות – אליצור, י׳, תשמ״ה, ״ ׳חדות׳-׳דות׳ – מילה שהשתבשה או נוסחאות מקוריות שונות״, לשוננו מח-מט, עמ׳ 141-132.
אליצור, מקוואות – אליצור, י׳, תשנ״ט, ״מקוואות לטבילת ידים״, קתדרה 91, עמ׳ 172-165.
אליצור, תגובה – אליצור, י׳, תשמ״ו, ״תגובה״, לשוננו נ, עמ׳ 76-73.
אלכסנדר ואחרים, נחל תות –Alexandra, Y. et al., 2006, "Nahal Tut (site VIII): A Fortified Storage Depot from the late Fourth Century BCE״, Atiqot 52, pp. 131-189.
אמלינג ואחרים, כתובות –Ameling, W., Cotton, H.M., Eck, W., Isaac, B., Kushnir-Stein, A., Misgav, H., Price, J.and Yardeni, A. (eds.), 2011, Corpus Inscriptionum Iudaeae/Palaestinae: A Multi-lingual Corpus of the Inscriptions from Alexander to Muhammad, vol. II: Caesarea and the Midlle Coast, Berlin.
אסתר רבה, קושטא, רע״ד או ר״פ.
אפלבאום, קשתי זמאריס – אפלבאום, ש׳,תש״ל, ״קשתי זאמאריס״, מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל 1,עמ׳ 89-79.
אפלבאום ואחרים, כתובות – Applebaum, A. et al., 1978, "Varia Epigraphia״, Scripta Classica Israelica 4, pp. 133-155.
אפעל ונוה, אוסטרקונים – Ephal, I. and Naveh, J., 1996, Aramaic Ostraca of the Fourth Century from Idumaea, Jerusalem.
אפשטיין, מבוא – אפשטיין, י״נ, תש״ח, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים.
אפשטיין, מבואות – אפשטיין, י״נ, תשי״ז, מבואות לספרות התנאים, ירושלים ותל אביב.
אפשטיין, מחקרים – אפשטיין, י״נ, תשמ״ד-תשנ״א, מחקרים בספרות התלמוד ובלשנות שמית, א-ד, ירושלים.
אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות – אפשטיין, י״נ, תשמ״ג, פירוש הגאונים לסדר טהרות, ירושלים.
ארבעה טורים, רבי יעקב ברבי אשר, מהדורת וארשה, תרמ״ב.
אשל ואחרים, שטר – אשל, א׳ ואחרים, תש״ע, ״שטר משנת ארבע לחורבן בית ישראל״, בתוך: אשל, ח׳ ופורת, ר׳ (עורכים), מערות המפלט מתקופת מרד בר-כוכבא, ירושלים, עמ׳ 553-539.
אשל וברושי, חורבת קומראן – אשל, ח׳ וברושי, מ׳, תשס״ד, ״חורבת קומראן והמגילות, תגובה על י׳ הירשפלד״, קתדרה 109, עמ׳62-51.
באומגרטן, משקין – Baumgarten, J.M., 1995, "Liquids and Susceptibility to Defilement in 4Q Fragments״, JQR 85, pp. 91-101.
באר, סקר – באר, ש׳, 1984, בעקבות הסקר הארכיאולוגי בגליל המערבי 1983-1977, חוברת פנימית, מועצה אזורית מטה אשר.
בוט, טהרה – Booth, R.P., 1986, "Jesus and the Laws of Purity״, JSNTS 13, Sheffield.
בורקט, דת הלניסטית –Burkert, W., 1985, Greek Religion, Cambridge.
ביכלר, בית שמאי – ביכלר, א׳, 1905, ״הלכות למעשה כבית שמאי בזמן הבית ואחר החורבן״, בתוך: Krausz, S. and Weisz, M. (eds.), Emlékkönyv Bloch Mózes tiszteletére életének kilencvenedik, évfordulója alkalmából kiadják tanitványai, Sefer ha Yovel Mosheh Aryeh Bloch, Budapest, pp. 21-30.
ביכלר, ירושה – ביכלר, א׳, 1956, ״סקירה תלמודית היסטורית על העברת נחלה מן הבן על ידי האב״, בתוך: Büchler, A., Studies in Jewish History, Oxford, pp. 15-44 (hebrew section).
ביכלר, נטילת ידיים – Büchler, A., 1909-1910, "The Law of Purification in Mark 7.1-23״, ExpTim 21, pp. 34-40.
בית יוסף – יוסף בן אפרים קרו, בתוך: ארבעה טורים.
בלומנר, קדמוניות – Blümner, H., 1911, Die Römischen Privataltertümer, München.
בן אפרים, גבול – בן אפרים, י׳, תשס״ג, הגבול בין הפרובינציות פלשתינה ופיניקיה במאות ב-ג לספירה ברמת הגולן, עבודה לתואר שני בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
בנקס, חוק –Banks, R., 1975, Jesus and the Law in the Synoptic Tradition, Cambridge.
בעל המאור על הרי״ף, נדפס בתלמוד ש״ס וילנא.
בקויטץ, תבנית – Beckwitz, R., 1988, "Formation of the Hebrew Bible", in: Mulder, M.J. (ed.), Mikra, Assen.
בקון, אבן גבול – Bacon, B.R., 1907, "A New Inscription from Upper Galilee״, AJA 2, pp. 315-320.
בר אילן, מחלות קדושות – בר אילן, מ׳, תשס״א-תשס״ב, ״על המחלות הקדושות״, קורות טו, עמ׳ כ-סב.
בר אילן, רפואה – בר אילן, מ׳, תשנ״ט, ״הרפואה בארץ-ישראל במאות הראשונות לספירה״, קתדרה 91, עמ׳ 78-31.
בראנד, בית בד – בראנד, י׳, תש״ב, ״בית הבד״, סיני ו, עמ׳ 325-303.
בראנד, כלי חרס – בראנד, י׳, תשי״ג, כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים.
בראשית רבה, מהדורת טהעאדאר-אלבק, הוצאת צילום, ירושלים, 1965.
ברודי, רב נטרונאי – ראו תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון.
ברושי, מנזר או חווה –ברושי, מ׳, תשס״ד, ״מנזר או חווה? תגובה על י׳ הירשפלד״, קתדרה 109, עמ׳ 68-63.
ברושי, תל מגדים – ברושי, מ׳, תש״ל, ״תל מגדים, עיר פיניקית ותחנת-דרכים רומית-ביזאנטית״, קדמוניות ב, עמ׳ 126-124.
ברנרד, פירוש – Bernard, J.H., 1985, A Critical and Exigetical Commentary on the Gospel According to St. John, New International Critical Commentary, Edinburgh.
גבע, הרובע היהודי –Geva, H., 2000,Excavations in the Old City of Jerusalem, Conducted by Nahman Avigad, 1969-1982, I-IV, Jerusalem.
גודבלאט, הקשר – גודבלאט, ד׳, תשמ״ד, ״על סיפור ה׳קשר׳ נגד רבן שמעון בן גמליאל השני [בבלי הוריות]״, ציון מט, עמ׳ 374-349.
גודמן, גליל –Goodman, M., 1983, State and Society in Roman Galilee, A.D. 132-212, Totowa, N.J..
גודמן, המעמד השליט – Goodman, M., 1987, The Ruling Class of Judaea, Cambridge.
גולאק, אוצר השטרות – גולאק, א׳, תרפ״ו, אוצר השטרות הנהוגים בישראל, ירושלים.
גולאק, דיאתמון – גולאק, א׳,תרצ״ט,״דיאתמון״, תרביץ א ד, עמ׳ 144.
גולאק, יסודי המשפט – גולאק, א׳, תרפ״ב, יסודי המשפט העברי, ברלין.
גולאק, קרקעות – גולאק, א׳, תרפ״ט, לחקר תולדות המשפט העברי בתקופת המשנה והתלמוד, א, דיני קרקעות, ירושלים.
גולאק, שטרות – גולאק, א׳, תשנ״ד, השטרות בתלמוד: לאור הפפירוסים היווניים ממצרים ולאור המשפט היווני והרומי, ירושלים.
גולדברג, שבת – גולדברג, א׳, תשל״ו, פירוש למשנה מסכת שבת, ירושלים.
גיאוניקה – Ginzberg, L., 1968, Geonika, New york (Second edition).
גיל, חצר – גיל, מ׳, תשל״ז, ״המוכר את החצר לא מכר אלא אוירה שלחצר״, תרביץ מו, עמ׳ 28-17.
גינצבורג, פירושים – גינצבורג, י״ל, תשכ״א, פירושים וחדושים בירושלמי, א-ד, ניוארק.
גינצבורג, שרידי ירושלמי – גינצבורג, א׳, תרס״ט, שרידי הירושלמי, נויארק.
ג׳לברט ומוטיארד, כתובות – Jalabert, L. and Moiterd, R., 1950, Inscriptions grecques et latines de la Syrie, Paris.
גליל, שקמה – גליל, י׳, תשכ״ו, ״השקמה בתרבות ישראל״, טבע וארץ ח, עמ׳ 353-228.
גפני, חקר שנות דור – גפני, י׳, תש״ס, ״ארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: חקר שנות דור, הישגים ותהיות״, קתדרה 100, עמ׳ 226-199.
גפני, יהודי בבל – גפני, י׳, תשנ״א, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים.
גפני, ירושלים – גפני, י׳, תשנ״ט, ״ירושלים בספרות חז״ל״, בתוך: צפריר, י׳ וספראי, ש׳ (עורכים), ספר ירושלים – התקופה הרומית והביזאנטית, ירושלים, עמ׳ 60-35.
גפני, מחקר – Gafni, Y., 2010, "The Modern Study of Rabbinics and Historical Questions: The tale of the Text", in: Bieringer,R. et al. (eds.), The New Testament and Rabbinic Literature, pp. 43-61.
ג׳קסון, רפואה – Jackson, R., 1988, Doctors and Disease in the Roman Empire, Avon.
גרין, לוקס – Green, J.B., 1997, The Gospel of Luke, The New International Commentary, Edinburgh.
דה פריס, המושגים – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״המושגים דאורייתא ודרבנו בהתפתחותם״, תולדות ההלכה התלמודית, תל אביב, עמ׳ 95-69.
דה פריס, המעשה – דה פריס, ב׳, תשכ״ב, ״ה׳עובדא׳ כגורם לחידוש הלכה״, בתוך הנ״ל, תולדות ההלכה, עמ׳ 178-169.
דוגלס, טהרה וסכנה – Douglas, M., 1966, Purity and Danger: An Analysis of the Concepts of Pollution and Taboo, London.
דינרי, חילול הקודש – דינרי, י׳, תשמ״ג, ״חילול הקודש על ידי נידה ותקנת עזרא״, תעודה ג, עמ׳ 37-17.
דמתי, ארמון – דמתי, ע׳, תשל״ז, ״ארמון חלקיהו״, בתוך: ברושי,מ׳(עורך), בין חרמון לסיני, יד לאמנון, ירושלים, עמ׳113-93.
דנציג, שרטוט – דנציג, נ׳, תש״ס, ״שרטוט ספרי קודש: מקורה של הלכה והשלכותיה״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, ספר היובל לחיים דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 359-283.
דקדוקי סופרים – ראו רבינוביץ׳.
דר, יישובי הכרמל – דר, ש׳, תשע״ב, ישובים כפריים על הכרמל בעת העתיקה, ירושלים.
דר, סומקה – דר, ש׳, 1988, סומקה: עיירה יהודית בכרמל, תל אביב.
דר, רקית – דר, ש׳, תשס״ג, רקית, אחוזתו של מרינוס בכרמל, תל אביב.
דר, שלאלה – דר, ש׳ ובן אפרים, י׳, 2018, שלאלה, עיר כרמל הקדומה, ירושלים.
דר, תפרוסת – דר, ש׳, תשמ״ב, התפרוסת היישובית של מערב השומרון בימי הבית השני, המשנה והתלמוד והתקופה הביזנטית, תל אביב.
דר ואחרים, אום ריחן – דר, ש׳ ואחרים, תשמ״ו, אום ריחן – עיירה מתקופת המשנה, תל אביב.
דר וספראי, חורבת בירה – דר, ש׳ וספראי, ז׳, תשנ״ז, ״חורבת בירה – בית אחוזה בשפלת לוד״, בתוך: ספראי, ז׳ ואחרים (עורכים), חקרי ארץ – עיונים בתולדות ארץ-ישראל, מוגשים לכבוד פרופ׳ יהודה פליקס, רמת גן, עמ׳ 107-57.
הדר, בתי מרחץ – הדר, ד׳, 1998, בתי מרחץ בארץ ישראל, עבודה לתואר שני, מהדורת שכפול, בר-אילן, רמת גן.
הוכשטיין-קמבל וספראי, הדרה והכללה – הוכשטיין קמבל, א׳ וספראי, ח׳, תשס״ח, נשים בחוץ – נשים בפנים: מקומן של נשים במדרש, תל אביב.
הומשר, לבנים –Homsher, R.S., 2012, "Mud Bricks and the Process of Construction in the Middle Bronze Age Southern Levant״,Bulletin of the American Schools of Oriental Research 368, pp. 1-27.
היגר, שמחות – היגר, מ׳, תש״ל, מסכת שמחות, ירושלים.
הירשפלד, ארכאולוגיה של מתבודדים –הירשפלד, י׳, תשס״א, ״ארכאולוגיה של מתבודדים״, קתדרה 99, עמ׳ 201-197.
הירשפלד, בתי אחוזה – הירשפלד, י׳, תשנ״ו, ״שינויים בדפוסי ההתישבות של האוכלוסייה היהודית הכפרית לפני המרידות ברומאים ואחריהן״, קתדרה 80, עמ׳ 18-3.
הירשפלד, הבית – הירשפלד, י׳, תשמ״ז, בית המגורים הארץ-ישראלי, ירושלים.
הירשפלד, הכפר – Hirschfeld, Y., 1997, "Farms and Villages in Byzantine Palestine״, Dumbarton OaksPapers 51, pp. 33-72.
הירשפלד, חמת גדר – Hirschfeld, Y., 1997, The Roman Baths of Hammat Gader, Jeruselem.
הירשפלד, יישוב מתבודדים –הירשפלד, י׳, תש״ס, ״יישוב מתבודדים מעל עין-גדי״, קתדרה 96, עמ׳ 40-8.
הירשפלד, עין גדי – Hirschfeld, Y., 2007, En-Gedi Excavations II: Final Report (1996-2002), Jerusalem.
הירשפלד, קומראן – הירשפלד, י׳, תשס״ד, ״קומראן בתקופת בית שני – הערכה מחודשת של ממצאי החפירה״, קתדרה 109, עמ׳ 50-5.
הירשפלד, רמת הנדיב – Hirschfeld, D., 2000, Ramat Hanadiv Excavations, Jerusalem.
הכהן, באמת אמרו – הכהן, מ׳, תשכ״ג, ״אמרו ובאמת אמרו״, בתוך: (ללא שם עורך), ספר היובל לרבי חנוך אלבק, ירושלים, עמ׳ 187-177.
הלבני, חזקת הבתים – הלבני, ד׳, תשס״א, ״לפירושה של המשנה הראשונה בפרק חזקת הבתים״, ספר בר אילן, ל-לא, עמ׳ 119-113.
הלכות גדולות, מהדורת הילדסהיימר, ע׳, ירושלים, תשל״ב.
הלכות פסוקות מן הגאונים, מהדורת מילר, י׳, קראקא, תרנ״ג.
הרינגטון, טהרת חולין – Harrington, H.K., 1995, "Did the Pharisees Eat Ordinary Food in a State of Purity?״,JSJ 26, pp. 42-54.
הרפר, אדמיניסטרציה – Harper, G.M., 1928, Village Administration in the Roman Province of Syria, Princeton.
הרשלר, כתובות – הרשלר, מ׳(עורך), תשל״ב, מסכת כתובות (מהדורת הש״ס השלם), ירושלים.
ויזר, סעודה – Visser, M ., 1991, The Rituals of Dinner: The Origins, Evolution, Eccentricities and Meaning of Table Manners, London.
וינברג, ג׳למה –Weinberg,G.D. (ed.), 1988, Excavations at Jalame: Site of a Glass Factory in late Roman Palestine, Columbia.
וינברג, הקהילה –Weinberg, M., 1896-7, ״Die Organisation der jüdischen Ortsgemeinde in der talmudischen Zeit״, MGWJ 41, pp. 588–604.
ויס, בית – ויס, מ׳, תשכ״ח, ״למשנת חזקת הבתים״, בר-אילן ו, עמ׳ 116-101.
ויס, משנה – ויס, מ׳, תשל״ב, ״למשנת
בבא בתרא פ״ב מ״ד״, בר אילן, ט, עמ׳248-239.
ויס, פוגמא – Weis, P.R., 1956-1957, "A Note on ΠΥΓΜΗΙ״, NTS 3, pp. 233-236.
ויס, רבי יוסי – ויס, מ׳, תשל״ד, ״לשיטת רבי יוסי ב׳הרחקת שכנים׳ ״, בר אילן יב, עמ׳ 107-64.
ורהפטיג, חזקה – ורהפטיג, ש׳, תשל״ב, ״חוזה אסור במשפט העברי״, דיני ישראל ג, עמ׳190-159.
זוסמן, ברייתת התחומים – זוסמן, י׳, תשל״ו, ״ברייתא דתחומי ארץ ישראל״, תרביץ מה, עמ׳ 257-213.
זוסמן, כתובת רחוב – זוסמן, י׳, תשמ״ג, כתובת הלכתית מעמק בית-שאן – סקירה מוקדמת, תרביץ מג, עמ׳ 158-88.
זיסו, גגות – זיסו, ב׳, תשס״ו,״ ׳עיר שגגותיה חומתה׳ ו׳עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון׳ לאור הממצא הארכיאולוגי מיהודה״, בתוך: אשל, י׳ (עורך), מחקרי יהודה ושומרון טו, אריאל, עמ׳100-35.
זיסו, הישוב הכפרי – זיסו, ב׳, תשס״ב, הישוב הכפרי בהרי ושפלת יהודה משלהי תקופת הבית השני עד לדיכוי מרד בר כוכבא, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
זליגמן, נחל חגית – Seligman, J., 2010, Nahal Hagit: A Roman and Mamluk Farmstead in the Southern Carmel, Jerusalem.
חדד, יוליאנוס – חדד, י׳, תשס״ו, תפישת העיר של יולאנוס איש אשקלון, עבודה שוות ערך לעבודת תואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
חדושי הר״ן על מסכתות מגילה ומועד קטן, ירושלים, תשכ״ו.
חיי פטרוס האיברי – Horen, C.B. and Phenix,R.R. (eds. and trans.),2008,John Rufus:The Lives of Peter the Iberian, Theodosius of Jerusalem, and the monk Romanus, Atlanta.
חילופי מנהגים – מהדורת לוין, ב״מ, אוצר חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובני בבל, בני ברק, תשמ״ז; מהדורת מרגליות, מ׳, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים, תרצ״ח.
חמדה גנוזה, מהדורת שניאורזאהן, ש״ז, ירושלים, תרכ״ג.
חסדי דוד, ר׳ דוד פארדו, ליוורנו, 1776.
חת, תחרות – חת, מ׳, תשנ״ו, ״תחרות מול יציבות בשוק ההון: היבטים מוסדיים״, רבעון לכלכלה 3, עמ׳440-423.
טור סיני, שושבין – טור סיני, נ״ה, תש״י, ״שושבין״, בתוך: קאסוטו, מ״ד, קלוזנר, י׳ וגוטמן, י׳ (עורכים), ספר אסף, ירושלים, עמ׳ 322-316.
טטה, סוריה –Tate, G., 1992,Les campagnes de la Syrie du nord, du lie au vne siecle, I-II, Paris.
טפר, יונים – טפר, י׳, תשמ״ו, ״עלייתו ושקיעתו של ענף גידול היונים בארץ״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), אדם ואדמה בארץ-ישראל הקדומה, ירושלים, עמ׳ 196-170.
טפר וטפר, דרכי עולי רגל – טפר, י׳ וטפר, י׳, 2013, דרכים נושאות עם: דרכי עולי הרגל אל ירושלים בימי הבית השני, תל אביב.
טפר וטפר, דרכים – טפר, י׳ וטפר, י׳, תש״ע, ״דרכי השיירות״, בתוך: ספראי, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), משנת ארץ ישראל, נספח למסכת שקלים, ירושלים, עמ׳ 376-360.
טפר וטפר, חרדל – טפר, י׳ וטפר, י׳, תשס״ט, ״גידול חקלאי של חרדל בגליל היהודי בתקופת המשנה״, על אתר טז, עמ׳57-39.
ידין, מגילת המקדש – ידין, י׳, תשל״ז, מגילת המקדש, ירושלים.
יוליאנוס מאשקלון – ראו סליאו, יוליאנוס; חדד, יוליאנוס.
ילקוט המכירי, ישעיהו משלי, מהדורת כהנא שפירא, י״ז, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תהילים, מהדורת בובר, ש׳, ירושלים, תשכ״ד.
ילקוט המכירי, תרי עשר, מהדורת גראינוף, א׳, לונדון, 1909.
ילקוט שמעוני, מהדורת שילוני, י׳, ירושלים, תשל״ג ואילך.
ירדני, נחל צאלים – ירדני, ע׳, 1995, תעודות נחל צאלים, באר שבע.
ירדני, קרנים – ירדני, ע׳, תשמ״ט, ״אוסטרקונים ארמיים יהודים חדשים מארץ-ישראל״, תרביץ נח, עמ׳134-119.
ירדני, תעודות – ירדני, ע׳, 2000, אוסף תעודותארמיות עבריות ונבטיות ממדבר יהודה וחומר קרוב, ירושלים.
יתרון האור, פערלמן, ר׳ יי״ל, הודפס במשניות מהדורת וילנא.
כהן, מושבה – Cohen, S.G., 1972, "The Hellenistic Military Colony: A Herodian Example״, TAPA 103, pp. 83-95.
כהן, תחרות – כהן, נ׳, תשנ״ה, ״תחרות מסחרית וחופש עיסוק״, עיוני משפט יט, עמ׳ 393-353.
כהנא, ספרי זוטא – כהנא, מ״י, תשס״ג, ספרי זוטא דברים, ירושלים.
כותון, מכירה – Cotton, H.M., 1997, "Deeds of Gift and the Law of Succession in the Documents from the Judaean Desert״, Archiv für Papyrusforschung 3, pp. 179-186.
לאו, צמחים – Loev, I., 1294-1934, Die Flora der Juden, 1-4, Berlin-Vienna.
לואיס, מסמכי מדבר יהודה – Lewis, N., 1989, The Documents from the Bar Kokhba Period in the Cave of Letters, Jerusalem.
לוי, מילון – Levy, J., 1924, Wörterbuch über die Talmudim und Midrashim, Vienna.
לוין ושוורץ, שטרן – Levine, L.I. and Schwartz, D.R. (eds.), Jewish Identities in Antiquity: Studies in Memory of Menahem Stern,Tübingen.
לחם שמים, רבנו יעב״ץ, ירושלים, תשי״ח.
ליברמן, יוונים ויוונות – ליברמן, ש׳, תשכ״ג (תשמ״ד), יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, יוליאנוס מאשקלון– ליברמן,ש׳, תשנ״א, ״משהו על ספרו של יוליאינוס מאשקלון ׳חוקי פלשתינה ומנהגיה׳ ״, בתוך הנ״ל, מחקרים בתורת ארץ ישראל, עמ׳ 347-339.
ליברמן, ירושלמי – ליברמן, ש׳, תשנ״ה, ירושלמי כפשוטו, ניו יורק וירושלים.
ליברמן, ירושלמי נזיקין – ראו רוזנטל, ירושלמי.
ליברמן, מחקרים – ליברמן, ש׳, תשנ״א, מחקרים בתורת ארץ ישראל, ירושלים.
ליברמן, רשות– ליברמן,ש׳, תשנ״ד, ״תיקוני ירושלמי״, בתוך הנ״ל, מחקרים בתורת ארץ ישראל, עמ׳ 202-200.
ליברמן, תוספת ראשונים – ליברמן, ש׳, תשנ״ט, תוספת ראשונים, ירושלים וניו יורק.
ליברמן, תוספתא כפשוטה – ליברמן, ש׳, תשט״ו-תשמ״ח, תוספתא כפשוטה, ניוארק.
ליטמן ואחרים, לבנים – Littman, R., Lorenzon, M. and Silverstein, J., 2014, "With and Without Straw: How Israelite Slaves Made Bricks״, Biblical ArchaeologyReview40, pp. 63-71.
ליכטנשטיין, מגילת תענית – Lichtenstein, H., 1931-2, "Die Fastanrolle Eine Untersuchung zur Judisch-Hellenistechen Gesschichte״, HUCA VIII-IX, pp. 257-351.
לינדרס, מזון טהור – Lindars, B., 1988, "All Foods Clean: Thoughts on Jesus and the Law", in: Ibid(ed.), Law and Religion, Cambridge, pp. 61-72.
לינדרס ואלרוט, כלכלת מקדשים – Linders, T. and Alroth, B. (eds.), 1992, Economics of Cult in the Ancient Greek World,Uppsala.
לנדמן, באמת אמרו – Landman, L., 1975, "In truth they said״, בתוך: הוניג, ש״ב ואחרים (עורכים), ספר היובל לכבוד ד״ר יהושע פינקל, ניו יורק, עמ׳ 138-123.
לנדר וגזית, באר שמע – לנדר, י׳ וגזית, ד׳, תשנ״ב, ״כנסיית סטיפאנוס הקדוש בחורבת באר-שמע״, קדמוניות כה, עמ׳ 40-33.
לקוטי הרמב״ן למסכת תענית לתלמיד מתלמידי הרמב״ן, שאלוניקי, תק״ל.
לקסיקון העתיקות –Konrat, Z. (ed.), 1979,Lexicon der Antike, Leipzig.
מאירס ואחרים, מירון – Meyers, E.M., Strange, J.F. and Meyers, C.L. (1981), Excavations at Ancient Meiron, Upper Galilee, Israel 1971-72, 1974-75, 1977, Cambridge, Ma..
מאן, בן בבוי – Mann, J., 1920,"Les 'Chapitres' de Ben Baboi et les relations de R. Yehoudai Gaon avec la Palestine״,Revue des Etudes Juives 70, pp. 113-148 = The Collected Articles, vol. 2, 1971, Gedera,pp.245-280.
מאן, מאמרים – Mann, J., 1971, The Collected Articles, Gedera.
מגיד משנה, הודפס על גיליון משנה תורה לרמב״ם, מהדורת תל אביב, 1959.
מגילות מדבר יהודה – Balliet, M. et al. (eds.), 1953-1995, DJD – Discoveries in the Judean Desert, Oxford.
מגילת תענית – ראו ליכטנשטיין, מגילת תענית; נעם, מגילת תענית.
מדרש משלי, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש שמואל, בתוך: מדרש שוחר טוב, מהדורת כהן, י׳, ירושלים, תשכ״ח.
מדרש תהילים
(שוחר טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרנ״א.
מדרש תנאים לדברים, הופמן, ד״צ, ברלין, 1909-1908.
מדרש תנחומא, קושטא, רפ״ב ומנטובה, שכ״ג.
מדרש תנחומא-בובר, מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ה.
מוסף כתובות – Supplementum Epigraphicum Graecum (S.E.G.), 1923-..., Leiden.
מוסקוביץ, עשו אותו – מוסקוביץ, ל׳, תשס״ח, ״עשו אותו״, בתוך: גולינקין, ד׳ ואחרים (עורכים), תורה לשמה; מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופסור שמא יהודה פרידמן, ירושלים ורמת גן, עמ׳ 222-205.
מוסקוביץ, פיקציות – Moscovitz, L., 2003, "Legal Fictions in Rabbinic Law and Roman Law: Some Comparative Observations״, Rabbinic Law in Its Roman and Near Eastern Context, pp. 105-132.
מור, תיקון – Mor, S., 2011, ״Tiqqun 'Olam (Repairing the World) in the Mishnah: From Populating the World to Building a Community״, Journal of Jewish Studies 62, pp.284-310.
מור, תיקון עולם – מור,ש׳, תשס״ה, ״ ׳תיקון עולם׳: למשמעותו הקדומה של המונח והשלכתו על דיני הגירושין בתקופת המשנה״, מועד טו, עמ׳41-24.
מורגנשטיין ורדמונד, לבנים –Morgenstein,M.E. and Redmount, C.A., 1998, "Mudbrick Typology, Sources, and Sedimentological Composition: A Case Study from Tell El-Muqdam, Egyptian Delta״,Journal of the American Research Center in Egypt35, pp. 129-146.
מורקהרדט, החיים הפרטיים ברומא – Marquardt, J., 1879, Das Privatleben der Römer,Leipzig.
מזר, בית שערים – מזר, ב׳, 1971, בית שערים, פרשת החפירות בשנות תרצ״ו-ת״ש, ירושלים.
מחזור ויטרי לרבנו שמחה, מהדורת הורביץ, ש׳, נירנברג, תרפ״ג; ד״צ, ניו יורק, תש״ך.
מטה, חוק – Mattha, G., 1975, The Demotic Legal Code of Hermopolis West, Hughes, G.R. (ed.), Cairo.
מטינגלי, בית הבד – Mattingly, D.J., 1985, "Olive Oil Production in Roman Tripolitania", in: Idem, Town and Country in Roman, Tripolitania, pp. 27-46.
מיטצ׳ל, אסיה הקטנה – Mitchell, S., 1993, Anatolia: Land, Men, and Gods in Asia MinorI-II, Oxford.
מיטצ׳ל, כתובות – Mitchell, S., 1982, Regional Epigraphic Catalogues of Asia Minor II, BAR 135, Oxford.
מילגרום, תהילים – Milgrom, J., 1991,Leviticus 1-16, Anchor Bible, Doubleday.
מילון בן יהודה – בן יהודה, א׳, 1959, מילון הלשון העברית, ירושלים ותל אביב.
מיליקובסקי, נטילת ידיים – Milikowsky, Ch., 2000, "Reflections on Hand-Washing, Hand Purity and Holy Scripture in Rabbinic Literature", in: Poorthuis, M.J.H.M. and Schwartz, J. (eds.),Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Leiden, pp.149-162.
מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת האראוויטץ, ח״ש ורבין, י״א, ד״צ, ירושלים, תש״ל.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת אפשטיין, י״נ ומלמד, ע״צ, ירושלים, תשט״ו.
מלאכת שלמה, פירוש למשנה לר׳ שלמה עדני, הודפס בתוך משניות יכין ובועז, ירושלים, תשט״ז.
מלחמות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.
מסכת דרך ארץ, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תרצ״ח.
מסכת כלה, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מסכת סופרים, מהדורת היגער, מ׳, ניו יורק, תרצ״ד.
מסכתות זעירות, מהדורת היגער, מ׳, ירושלים, תש״ל.
מק-אדם, מחקרים – MacAdam, H.I., 1985, Studies in the History of the Roman Province of Arabia, BAR 295, Oxford.
מקובי, טקס – Maccoby, H., 1999, Ritual and Morality, Cambridge.
מקובי, שטיפת כוס – Maccoby, H., 1982, "The Washing of Cups״, JSNT 14, pp. 3-15.
מרגליות, החילוקים – מרגליות, מ׳, תרצ״ח, החילוקים שבין אנשי ארץ-ישראל ואנשי בבל, ירושלים.
מרגליות, הלכות ארץ ישראל – מרגליות, מ׳, תשל״ד, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה, ירושלים.
משנה שלמה, מהדורת ורטהימר, ש״א, ירושלים, תשנ״ב.
מתיאס, רפואה – Matthäus, H., 1989, Der Arzt in römischer Zeit: Medizinische Instrumente und Arzneien,Aalen.
נאה, בחזקת שלא נתן – נאה, ש׳, תש״ס, ״ ׳בחזקת שלא נתן׳: לנוסחה ולפירושה של משנת
בבא בתרא פ״א מ״ד״, בתוך: בויארין, ד׳ ואחרים (עורכים), עטרה לחיים, ספר היובל לחיים דימיטרובסקי, ירושלים, עמ׳ 162-146.
נגב, סוסיה – Negev, A., 1985, "Excavations at Carmel (Kh. Susiya) in 1984: Preliminary Report״, Israel Exploration Journal 35, pp. 231-252.
נוה, מצבות – נוה, י׳, תשנ״ה, ״מצבות צוער״, תרביץ סד, עמ׳ 498-477.
נוה, עוד מצבות – נוה, י׳, תש״ס, ״שבע מצבות חדשות מצוער״, תרביץ סט, עמ׳ 635-619.
נוה, על חרס וגומא– נווה, י׳, תשנ״ב, על חרס וגומא, כתובות עבריות וארמיות מימי בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים.
ניוטון, רפואה – Nutton, V., 2004, Ancient Medicine, London.
ניומן, מעשים – ניומן, ה׳, תשמ״ז, המעשים לבני ארץ – ישראל ורקעם ההיסטורי, עבודה לתואר שני, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ניוסנר, החברות – Neusner, J., 1960, "The Fellowship in the Second Jewish Commonwealth״, HTR 53, pp. 125-142.
ניוסנר, התלמוד כהיסטוריה – Neusner, J., 1999, The Talmud as History (Quebec 1979); Ze'ev Safrai, "Rabbinic Sources as Historical: A Response to Professor Neusner", in: Neusner, J. and Avery-Peck, A. (eds.), Judaism in Late Antiquity II, Leiden, pp. 143-168.
ניוסנר, טהרה – Neusner, J., 1994, Purity in Rabbinic Judaism: A Systematic Account, Atlanta.
ניוסנר, טומאת מדף – Neusner, J., 1978-1979, Scripture and Mishna: The Exegetical Origins of MADDAF, PAAJR 46-47.
ניוסנר, סדר טהרות – Neusner, J., 1974-1977, History of the Mishnaic Law of Purities, 22 vols., Leiden.
נימס, לבנים –Nims, C.F., 1950, "Bricks Without Straw?״,The Biblical Archaeologist13, pp. 21-28.
נעם, היבטים –נעם, ו׳, תש״ע, מקומראן למהפכה התנאית, היבטים בתפיסת הטומאה, ירושלים.
נעם, הלכות טהרה –נעם, ו׳, ״שוב לתחומן של הלכות טהרה״, ציון עב (תשס״ז), עמ׳ 160-127.
נעם, מגילת תענית – נעם, ו׳, תשס״ד, מגילת תענית – הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, ירושלים.
נצר, מגדלא – נצר, א׳, תשמ״ח, ״האם שימש בית המעיין במגדלא כבית כנסת?״, בתוך: אופנהיימר, א׳ ואחרים (עורכים), בתי כנסת עתיקים, ירושלים, עמ׳ 172-165.
סגל, שער העמקים – סגל, א׳ ואחרים, 2009, החפירות באתר ההליניסטי בשטח קבוץ שער-העמקים (גבע), (1988-1984), חיפה.
סדר עולם רבה, מהדורת רטנר, ב׳, ניו יורק, תשכ״ו.
סדר רב עמרם גאון, מהדורת גולדשמידט, ד׳, ירושלים, תשל״ב.
סוקולוף, מילון – Sokoloff, M., 2002, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat Gan.
סוקניק, ציון – סוקניק, א״ל, תרצ״א, ״ציון עוזיה ו מלך יהודה״, תרביץ ב, עמ׳292-288.
סירליאון (שירליאון, סיריליאו), תלמוד ירושלמי – רבינו שלמה סירליאו (שירליאון), תשי״ד-תשכ״ז, תלמוד ירושלמי סדר זרעים, מהדורת הלוי, ח״י, ירושלים.
סליאו, יוליאנוס –Saliou, C., 1996, Le Traite̒ Durbanism de Julien d'Ascalon (VIe siècle): Droit et Architecture en Palestine, an VIe Siecle, Colle̒ge de France, Paris.
סמית, מילון – Smith, W., 1890-1891, A Dictionary of Greek and Roman Antiquities, London.
סנדרס, ההלכה עד למשנה – Sanders, E.P., 1990, Jewish Law from Jesus to Mishna, London and Philadelphia.
סנדרס, ישו ויהדותו – Sanders, E.P., 1965, Jesus and Judaism, London and Philadelphia.
ספר האשכול, מהדורת אלבק, ח׳, ירושלים, תשד״ם; מהדורת אויערבך, צ״ב, האלברשטאט, תרכ״ו.
ספר הישר, רבנו תם, מהדורת דן, י׳, ירושלים, תשמ״ו, מבוססת על הדפוס הראשון, ונציה, שפ״ה; מהדורת ראזענטהאל, ש״פ, ד״צ, ירושלים, תשנ״ג.
ספר המקצועות, מהדורת אסף, ש׳, תש״ז, ירושלים.
ספר ערוגת הבושם, רבי אברהם ב״ר עזריאל, מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תרצ״ח ואילך.
ספר ערוך השלם, רבי נתן ברבי יחיאל מרומי, מהדורת קאהוט, ח״י, תל אביב, תש״ל.
ספר פתרון תורה, (המחבר אינו ידוע), מהדורת אורבך, א״א, ירושלים, תשל״ח.
ספר ראבי״ה, רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, מהדורת אפטוביצר, א׳, ירושלים, תשכ״ד.
ספר שני לוחות הברית, רבי ישעיה הורוויץ, פיורדא, תקכ״ד; ירושלים, תשנ״ג.
ספראי, גבוה – ספראי, ז׳, תש״ס, ״ ׳גבוה מעל גבוה – וגבוהים מעליהם׳, חכמים ומערכות המשפט בתקופת התלמוד״, בתוך: שגיא, א׳ ואחרים (עורכים), יהדות פנים וחוץ – דיאלוג בין עולמות, ירושלים, עמ׳ 234-219.
ספראי, הדת העממית – ספראי, ז׳, תש״פ, ״הדת העממית בתקופת המשנה והתלמוד״, ירושלים וארץ ישראל 12-13 (ספר יהושע שוורץ), עמ׳ 244-193.
ספראי, הכלכלה – Safrai, Z., 1994, The Economy of Roman Palestine, London.
ספראי, הכפר הקדום – ספראי, ז׳, תשנ״ז, ״הכפר ביהודה״, בתוך: דר, ש׳ וספראי, ז׳ (עורכים), הכפר הקדום בארץ ישראל, תל אביב, עמ׳ 74-11.
ספראי, הכרעה כבית הלל – ספראי, ש׳, תשנ״ד, ״הכרעה כבית הלל״, בתוך: ספראי, בימי הבית, א, עמ׳ 405-382.
ספראי, הלכה למשה מסיני – ספראי, ש׳, תש״ן, ״הלכה למשה מסיני, היסטוריה או תיאולוגיה?״, בתוך: זוסמן, י׳ ורוזנטל, ד׳ (עורכים), מחקרי תלמוד, ירושלים, עמ׳ 38-11 (= ספראי, בימי הבית, ב, עמ׳ 578-548).
ספראי, המשפחה – ספראי, ז׳, תשמ״ג, ״מבנה המשפחה בתקופת השנה והתלמוד״, מלאת א, תל אביב, עמ׳ 156-129.
ספראי, העיר – ספראי, ש׳, תשכ״ח, ״העיר היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, החברה ההיסטורית הישראלית״, בתוך: הנ״ל, העיר והקהילה, ירושלים, עמ׳ 236-227.
ספראי, הקהילה – ספראי, ז׳, תש״ן, הקהילה היהודית בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים.
ספראי, זיהויים דרשניים – ספראי, ז׳, תשמ״א, ״הדרשות הגיאוגרפיות כמקור הסטורי״, דברי הקונגרס העולמי השביעי למדעי היהדות, ירושלים, עמ׳ 92-79.
ספראי, טיפול בדרכים – ספראי, ז׳, 1990, ״הטיפול במערכת הדרכים הכפריות בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: קדר, ב״צ ואחרים (עורכים), פרקים בתולדות המסחר בארץ-ישראל, ירושלים, עמ׳ 180-159.
ספראי, יוספוס – ספראי, ז׳, תשמ״ג,״תיאור ארץ ישראל לפי יוסף בן מתתיהו״, בתוך: רפפורט,א׳ (עורך), יוסף בן מתתיהו, ירושלים, עמ׳ 116-91.
ספראי, מבני השדה – ספראי, ז׳, תשנ״ט, ״מבני השדה הקדומים – הכפר בארץ-ישראל הרומית״, קתדרה 89, עמ׳ 40-7.
ספראי, מצב היישוב – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״מצב הישוב היהודי בארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא״, בתוך: אופנהיימר,א׳ ורפפורט, א׳ (עורכים), מרד בר-כוכבא – מחקרים חדשים, ירושלים, עמ׳ 214-182.
ספראי, עיור ותעשייה – Safrai, Z., 2014, "Urbanization and Industry in Mishnaic Galilee", in: Fiensy,D.A. and Strange, J.R. (eds.),Galilee in the Late Second Temple and Mishnaic Periods, Vol. 1: Life, Culture, and Society, Minneapolis, pp. 272-296.
ספראי, פרקי גליל – ספראי, ז׳, תשמ״ב, פרקי גליל, ירושלים.
ספראי, פשתן – ספראי, ז׳, תשמ״ח, ״תעשיית הפשתן בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד״, בתוך: בונימוביץ, ש׳ ואחרים (עורכים), ישובים, אוכלוסיה וכלכלה בארץ ישראל בעת העתיקה, תל אביב, עמ׳ 241-205.
ספראי, קומראן או עין-גדי – ספראי, ז׳, תש״ס,״קומראן או אתר עין-גדי; היכן התגוררו בני כת מדבר יהודה? תגובה על י׳ הירשפלד״, קתדרה 96, עמ׳56-41.
ספראי, שמירת הלכה – ספראי, ז׳, תשס״א, ״שמירת ההלכה במסמכי מדבר יהודה״, בתוך: אשל,ח׳וזיסו, ב׳ (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, עמ׳138-113.
ספראי, שפלת שומרון – ספראי, ז׳,1996, ״שפלת השומרון בתקופה הביזאנטית״, מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס הרביעי תשנ״ד, קדומים-אריאל, עמ׳ 208-189.
ספראי, תחומים – ספראי, ז׳, תשמ״ד, ״לשאלת תחומי ארץ ישראל החייבים במצוות התלויות בארץ״, בתוך: ישראלי, ש׳, לאם, נ׳ ורפאל, י׳ (עורכים), ספר יובל לרב י״ד סולובייצ׳יק, ירושלים, עמ׳ תתרצז-תתשיט.
ספראי ווינר, מטמונים – ספראי, ז׳ ווינר, מ׳, תשס״ב, ״מטמונים ומרידות: התפלגות מועדי ההטמנה של מטמוני המטבעות בארץ-ישראל בתקופה הרומית-הביזנטית״, קתדרה 101, עמ׳ 90-71.
ספראי ווינר, קטלוג מטמונים – Safrai, Z. and Waner, M., 2001, "A Catalogue of Coin Hoards and the 'Shelf Life' of Coins in Palestine Hoards During the Roman and Byzantine Periods״, Liber Annus 51, pp. 305-336.
ספראי ולין, גבע – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, 1988, ״המבנה הכלכלי של גבע״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע – תגליות ארכיאולוגיות בתל אבו-שושה משמר העמק, תל אביב, עמ׳ 214-167.
ספראי ולין, משמר העמק – ספראי, ז׳ ולין, מ׳, תשמ״ח, ״חפירות וסקרים באיזור משמר העמק״, בתוך: מזר, ב׳ (עורך), גבע: תגליות ארכיאולוגיות בתל אבו-שושה משמר העמק, תל אביב, עמ׳ 166-120.
ספראי וספראי, בית ענת – ספראי, ש׳ וספראי, ז׳, תשל״ו, ״בית ענת״, סיני עח, עמ׳ יח-לח.
ספראי וספראי, תרבות המחלוקת – ספראי, ז׳ וספראי, ח׳, תשס״ב, ״תרבות המחלוקת״, בתוך: שגיא, א׳ (עורך), תרבות יהודית בעין הסערה – ספר היובל לי׳ אחיטוב, עין צורים, עמ׳ 346-326.
ספראי ופיקסלר, הפקעת קרקעות – ספראי, ז׳ ופיקסלר, י׳, תשע״ח, ״הפקעת קרקעות בארץ-ישראל ומשמעותה ההיסטורית-מרחבית״, ירושלים וארץ ישראל 11-10, עמ׳ 376-323.
ספראי ופיקסלר, חלוקת קרקעות – ספראי, ז׳ ופיקסלר, י׳, תשנ״ג, ״נתוח חלוקת הנחלות בחר׳ כספא״, שומרון ובנימין ג, אריאל, עמ׳ 223-202.
ספרי במדבר, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרי דברים, מהדורת פינקלשטין, א״א, ברלין, ת״ש.
ספרי זוטא דברים – ראו כהנא, ספרי זוטא.
ספרי זוטא, מהדורת האראוויטץ, ח״ש, לייפציג, תרע״ז.
ספרים חיצוניים, מהדורת כהנא, א׳, ירושלים, תש״ל.
סקרבורו, רפואה רומית – Scarborough, J., 1993, "Roman Medicine to Galen״, ANRW 37.1b, pp. 1-48.
עודד, תחרות – עודד,י׳, תשע״ב, ״ ׳היורד לאומנות חברו׳: תחרות עסקית – מסוגיית הגמרא לספרות השו״ת ובחזרה״, נתיבה ב, עמ׳40-29.
עמיצור, בתי אחוזה – עמיצור, ח׳, תשס״ו,אחוזות ובתי אחוזה בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית בארץ ישראל, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
עמיצור, תחום סוסיתא – עמיצור, ח׳, תשמ״ח, תחום סוסיא, עבודת דוקטור בשכפול, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
עמית ומגנס, האיסיים –עמית,ד׳ומגנס, ג׳, תש״ס, ״האיסיים לא ישבו מעל עין-גדי, תגובה על י׳ הירשפלד״, קתדרה 96, עמ׳ 68-57.
ערב, בית צידה – Arav, R., 2004-2009, Bethsaida: ACity by the North Shore of the Sea of Galilee, I-IV, Truman State, 2004-2009.
פאוסט וכץ, תל עיטון – פאוסט, א׳ וכץ, ח׳, תשע״ז, ״כנענים וישראלים בדרום-מזרח השפלה: תוצאות עשר עונות חפירה בתל עיטון״,קדמוניות 152, עמ׳ 91-82.
פאלוך, חצר השותפין – פאלוך, מ׳, תשע״א, חצר השותפין – יחיד, קהילה והקניין האישי, עיון בספרות התנאים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן.
פגן, בית מרחץ – Fagan, G.G., 2002, Bathing in Public in the Roman World,Michigan.
פויריאר, טהרה – Poirier, J.C., 2003, "Purity Beyond the Temple in the Second Temple Era״, JBL 2, pp. 247-265.
פויריאר, נטילת ידיים – Poirier, J.C., 1996,"Why Did the Pharisees Wash Their Hands?״, JJS 46, pp. 217-233.
פורטן וירדני, אוסטרקונים –Porten, B. and Yardeni, A., 2007, "Why the Unprovenanced Idumean Ostraca Should be Published", in: Lubetski, M. (ed.), New Seals and Inscriptions, Hebrew, Idumean, and Cuneiform, Sheffield, pp. 73-98.
פורת, אבן גבול – Porat, Y., 1898-1990, "A New Boundary Stone from the Southern Golan״, Scripta Classica Israelica 10, pp. 130-133.
פיצמאיר ואחרים,ארמית – Fitzmayer, J.A. et al., 2002,A Manual of Palestinian Aramaic Texts (second century B.C.-second century A.D.), Roma.
פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, נדפס במשניות דפוס וילנא, דפוס צילום, תשל״ד ומהדורות רבות נוספות.
פלורסהיים, רש״י – פלורסהיים, י׳, תשמ״ו,״פירושו של רש״י למסכת מועד קטן״, תרביץ נא, עמ׳ 444-421.
פליניוס, היסטוריה – Plinii, 1969, Naturalis Historia, Rackham, H. (ed.), London.
פליקס, דגנים – פליקס, י׳, תש״ן, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא, המשנה והתלמוד, ירושלים.
פליקס, כלאים – פליקס, י׳, תשכ״ז, כלאי זרעים והרכבה, מסכת כלאים, ירושלים.
פליקס, מעשרות – פליקס, י׳, 2005, תלמוד ירושלמי מסכת מעשרות, רמת גן.
פליקס, שביעית – פליקס, י׳, תש״מ-תשמ״ז, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית, א-ב, ירושלים.
פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ד׳, ניו יורק, תשכ״ב.
פסיקתא זוטרתי (לקח טוב), מהדורת בובר, ש׳, וילנא, תרמ״ד.
פסיקתא רבתי, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, תר״מ.
פרויס, רפואה – Preuss, J., 1911, Biblisch-talmudische Medizin, Leipzig.
פירוש הגאונים לסדר טהרות, מהדורת אפשטיין, י״נ, ברלין, תרפ״א-תרפ״ד.
פרידמן, חדות – פרידמן, מ״ע, תשמ״ו, ״לעניין חדות-דות״, לשוננו נ, עמ׳ 72.
פרידמן, מציאות – פרידמן, ש״י, ״מציאות ברשות הרבים״, דיני ישראל ו, עמ׳175-169.
פרימן, תחרות – פרימן, מ׳, תשנ״ד, ״תחרות מסחרית בהלכה היורד לאומנות חברו״, בתוך: ששר, מ׳ (עורך), ספר ישורון, ירושלים, עמ׳116-113.
פריצ׳רד, גבעון – Pritchard, J.B., 1964,Winery, Defenses, and Soundings at Gibeon, Philadelphia.
פרנטיס, כתובות – Prentice, W.K., 1908, Greek and Latin Inscriptions III, New York.
פרנצוס, חזקת הבתים – פרנצוס, י׳, תשל״ה, ״חזקת הבתים במשפט העברי״, דיני ישראל ו, עמ׳ 168-159.
פרנצוס, מהיום – פרנצוס, י׳, תשל״ז,״ ׳מהיום ולאחר מיתה׳ במשפט העברי״, דיני ישראל ח, עמ׳ קלג-קמ.
פרנקל, בתי בד – פרנקל, ר׳, תשמ״ד, תולדות עיבוד יין ושמן בגליל בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, תל אביב.
פרנקל ואחרים, הגליל העליון –Frankel, R. et al., 2001, Settlement Dynamics and Regional Diversity in Ancient Upper Galilee:Archaeological Survey of Upper Galilee, Jerusalem.
פרנקל ואחרים, תעשיית השמן – Frankel, R. et al., 1994, History and Technology of Olive oil in the Holy Land, Tel Aviv.
פרנקל וגצוב, סקר – פרנקל, ר׳ וגצוב, נ׳, תשנ״ז, סקר ארכיאולוגי של ישראל, מפת אכזיב (1) ומפת חניתה (2), ירושלים.
פרנקל ופינקלשטיין, מקצוע – פרנקל, ר׳ ופינקלשטיין, י׳, תשמ״א, ״מקצוע צפונית מערבית של ארץ-ישראל בברייתא התחומין״, קתדרה 10, עמ׳ 10-3.
פרקר, טהרה – Parker, R., 1983, Miasma: Pollution and Purification in Early Greek Religion, Oxford.
צ׳לנקו, צפון סוריה – Tchalenko, G., 1953-1958, Villages Antiques de la Syrie du Nord I-III, Paris.
צ׳צ׳י, ברונזה – Ceci, De C., 1854, Piccoli Bronzi del Real Museo Borbonico distinti per categorie in dieci tavole descritte e disegnate, Museo Nazionale di Napoli, Napoli.
קדמוניות היהודים, יוספוס פלביוס, מהדורת שליט, א׳, ירושלים ותל אביב, תשכ״ז.
קדמוניות המקרא, הספרים החיצוניים, מהדורת הרטום, א״ש, תל אביב, תשכ״ט.
קול הרמ״ז, פירוש הרמ״ז על המשניות (ר׳ משה זכותא), ירושלים, תשנ״ט.
קומונט, דורה אירופוס – Cumont, F., 1926, Fouilles de Doura-Europos, 1922-1923 I-II, Paris.
קונצל, רפואה – Künzl, E., 2002, Medizin in der Antike, Stuttgart.
קופפר, פירוש רש״י – קופפר, א׳, תשל״א, פירוש רש״י למסכת מועד קטן, יו״ל עפ״י כתב יד ספרדי, ירושלים.
קימרון, מגילת המקדש –Qimron, E., 1996, The Temple Scroll: A Critical Edition with Extensive Reconstructions, Beer Sheva and Jerusalem, p. 70.
קירשנבאום, ריהוט –קירשנבאום, ק״ח, תשע״ד, הבית בתקופת המשנה, רמת גן.
קלונר וזיסו, עיר הקברים – קלונר, ע׳ וזיסו, ב׳, תשס״ג, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, ירושלים, עמ׳ 4.
קליין, פרק – קליין, ש׳, 1937, תולדות חקירת ארץ ישראל בספרות העברית והכללית, ירושלים.
קלרק, מנהגים יהודיים – Clarke, W.M., 1992, "Jewish Table Manners in the Cena Trimalchionis״, Classical Journal 87, pp. 257-263.
קמבל-הוכשטיין וספראי, אין לי אלא – קמבל-הוכשטיין, א׳ וספראי, ח׳, 2008, נשים בחוץ – נשים בפנים: מקומן של נשים במדרש, תל אביב.
קמפבל ואחרים, אנטיוכיה – Campbell, W.A. et al., 1941, Antioch on the Orontes, Princeton.
קפלן, תחרות – קפלן, נ׳, תשנ״ג, ״יורד לאומנות חברו: תחרות מסחרית בהלכה״, מספרא לסייפא 45-44, עמ׳56-48.
קצוף, שטרות –ראו גולאק, אוצר השטרות.
קראוס, ארכאולוגיה תלמודית –Krauss, S., 1966, Talmudische Archaeologie, Hildesheim, 3 vols..
קראוס, מילון – Krauss, S., 1899, Griechische und Latiniusche Lehnwӧrter Talmud, Midrash und Targum, Budapest.
קרלסן, מנהל האחוזה – Carlsen, J., 1995, Vilici and Roman Estate Managers until AD284, Rome.
קרמר, ניצנה – Kramer, C.J., 1958, Excavations at Nessana III, Princeton.
ראטנער, אהבת ציון וירושלים – ראטנער, ד׳, תרס״א-תרע״ג, אהבת ציון וירושלים, וילנא.
רבינוביץ׳, דקדוקי סופרים – רבינוביץ׳, רנ״נ, תש״כ, דקדוקי סופרים, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת ארץ ישראל – רבינוביץ, ז״י, ת״ש, שערי תורת ארץ ישראל, ירושלים.
רבינוביץ, שערי תורת בבל – רבינוביץ, ז״י, תשכ״א, שערי תורת בבל, ירושלים.
רגב, אינדיבידואליזם – Regev, E., 2000, "Pure Individualism: The Idea of Non-PriestlyPurity in Ancient Judaism״, JSJ 31, pp.176-202.
רגב, טהרה ללא כהנים – Regev, E., 2000, "Non-Priestly Purity and its Religious Aspects according to Historical Sources and Archaeological Findings", in: Poorthius,M.J.H.M. et al. (eds.), Purity and Holiness: The Heritage of Leviticus, Leiden, pp.321-374.
רובין, דיני אבל – רובין, נ׳, תשל״ב, ״מתאבל עליו מתאבל עמו״, בר-אילן י (ספר חיים משה שפירא), רמת גן, עמ׳ 122-111.
רובין, קץ החיים – רובין, נ׳, 1997, קץ החיים, תל אביב.
רובין, שמחת החיים – רובין, נ׳, 2004, שמחת החיים, תל אביב.
רוולנדסון, בעלי קרקע – Rowlandson, J., 1996, Landowners and Tenants in Roman Egypt, Oxford.
רוזלין, מצרים –Rosaline, D., 1999,Handbook to Life in Ancient Egypt, Oxford.
רוזנטל, ירושלמי – רוזנטל, א״ש, 1983, ירושלמי נזיקין, עם מבוא ופירוש מאת ש׳ ליברמן, ירושלים.
רוזנטל, מסורת – רוזנטל, א״ש, 1994, ״מסורת-הלכה וחידושי-הלכות במשנת חכמים״, תרביץ סג,עמ׳374-321.
רוזנר, רפואה – Rosner, F., 1977, Medicine in the Bible and the Talmud Jewish Sources, New York.
רול, כבישים – רול, י׳, תשל״ו, ״מערך הדרכים הרומיות בארץ-ישראל״, קדמוניות ט, עמ׳ 50-38.
רות רבה, מהדורת לרנר, מ״ב, תשל״א, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
ריטב״א, חדושים למסכת שבת, מהדורת גולדשטיין, מ׳, ירושלים, תש״ן.
רייך, תחום גזר – Reich, R., 2002, "Another 'Boundary of Gezer' Inscription Found Recently״, Israel Exploration Journal 52, pp. 58-63
ריינך, ציורים – Reinach, S., 1897-1904, Répertoi͗re de Reliefs Grecs et Romains I-III, Paris.
ריץ, מילון – ראו סמית, מילון.
רמון, כלי אבן – רמון, ע׳, תשנ״ד,
פרצה טהרה בישראל (בבלי שבת יג ע״ב) – כלי האבן בשלהי ימי הבית השני, חיפה.
ר״ן בפירושו לרי״ף, הודפס בתלמוד ש״ס וילנא.
רנסום, ספסלים ומיטות– Ransom, C.L., 1905, Couches and Beds of the Greeks, Etruscans and Romans, Chicago.
רשב״א, חדושים למסכת מגילה, מהדורת דימיטרובסקי, ח״ז, נויארק, תשט״ז.
שאגת אריה, שו״ת אריה בן אשר ממץ, ירושלים, תש״ך.
שאו, חומרי בנייה – Shaw,L. (ed.),2000, Ancient Egyptian Materials and Technology, Cambridge, pp. 78-103.
שאילתות דרב אחאי גאון, מהדורת מירסקי, א׳, ירושלים, תשכ״א-תשל״ז.
שבלי הלקט, מהדורת באבר, ש׳, וילנא, תרמ״ו.
שור, ברכת יעקב –שור, י׳, תש״ן, ברכת יעקב: חידושים על מסכת ברכות, ירושלים.
שטרן, אנציקלופדיה – שטרן, א׳ (עורך ראשי), 1992, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות, ירושלים.
שיאון ואחרים, אנושה – שיאון, ע׳ ואחרים, תשס״ז, ״סקר וחפירות בחורבות אנושה ולבד בשפלת שומרון״, עתיקות 55, עמ׳159-109.
שיפמן, טבול יום – Schiffman, L.H., 1994, "Pharisaic and Sadducean Halakha in Light of the DeadSea Scrolls – The Case of TEVUL YOM״, DSD 1, pp. 285-289.
שכטר, קטעי גניזה – Schechter, S.,1898, "Genizah Fragments״, JQR X, p. 636.
שערי צדק, מהדורת מודעי, נ׳, שאלוניקי, תקנ״ב.
שערי תשובה, מהדורת הירש, י״מ, לייפציג, תרפ״ח.
שפרבר, מחירים – Sperber, D., 1977, Roman Palestine 200-400: Money and Prices, Ramat Gan.
שפרבר, נאוטיקה – Sperber, D., 1986, Nautika Talmudica, Ramat Gan – Leiden.
שפרבר, תרבות חומרית – שפרבר, ד׳, תשנ״ד-תשס״ד, תרבות חומרית בארץ-ישראל בימי התלמוד, א-ב, רמת גן.
שרידי ירושלמי – ראו גינצבורג, שרידי ירושלמי.
שרמר, חכמים ושלטון – שרמר, ע׳, תשס״ז, ״מדרש והיסטוריה: כוח האל ותקוות גאולה בעולמם של התנאים בצל האימפריה הרומית״, ציון עב, עמ׳ 36-5.
שרמר, פירושים – שרמר, ע׳, תשנ״ג, ״לישנא אחרינא למסכת מועד קטן מן הגניזה״, סידרא ט, עמ׳ 161-117.
תוספות יום טוב, נדפס במשניות דפוס וילנא, ד״צ תשל״ד, ובמהדורות רבות נוספות.
תוספות רי״ד, מהדורת נטאנזאהן, יש״ה, ירושלים, תשל״ד.
תורת האדם לרמב״ן – בתוך חידושי הרמב״ן, מהדורת ירושלים, תשנ״ה.
תורתן של ראשונים, מהדורת הורוויץ, ח״מ, פראנקפורט ע״מ, תרמ״ב.
חיי תיאודורוס מסיקאון –Dawes,E. and Baynas, N.H., 1996, Three Byzatine Saints, New York,pp. 87-194.
תנא דבי אליהו, מהדורת איש שלום, מ׳, וינה, 1904.
תניא רבתי, מהדורת הורביץ, ש׳, וארשה, 1879.
תרגום השבעים – Rahlfs, H. (ed.), 1935, Septuaginta, Stuttgart.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת רידר, מ׳, ירושלים, תשמ״ד; מהדורת גינזבורגר, מ׳, ברלין, תרס״ב.
תרגום יונתן לנביאים, מהדורת שפרבר, א׳, ליידן, 1959 ואילך; לנביאים וכתובים: כתבי הקדש בארמית, ליידן.
תרגום ניאופיטי – Dies-Macho, A., 1968-1979, Targum Palestinese, I-IV, Madrid.
תשובות אנשי ארץ-ישראל, בתוך: ב״מ, לוין, עורך, גנזי קדם, מאסף מדעי לתקופת הגאונים וספרותם, ד, חיפה, תר״צ.
תשובות גאונים מזרח ומערב, מילר, י׳, ברלין, תרמ״ח.
תשובות גאונים קדמונים, קאסעל, ד׳, ברלין, תר״ח.
תשובות הגאונים אסף – אסף, ש׳, תרפ״ט, תשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, ש׳, תשנ״ה, תשובות הגאונים החדשות, ירושלים.
תשובות הגאונים הקצרות – רבינוביץ, מ״א, תש״כ, שאלות ותשובות הגאונים, ירושלים.
תשובות הגאונים הרכבי – הרכבי, א״א, תרמ״ז, זכרון לראשונים וגם לאחרונים, ברלין.
תשובות הגאונים מוסאפיה – מוסאפיה, י׳, תרכ״ד, תשובות הגאונים, ליק.
תשובות הגאונים מרמורשטיין – מרמורשטיין, א׳, תרפ״ח, תשובות הגאונים, דעווה.
תשובות הגאונים קורונל – קורונל, נ״נ, תרל״א, תשובות הגאונים, וויען.
תשובות הגאונים שערי צדק – ראו שערי צדק.
תשובות הרמב״ם, מהדורת בלאו, י׳, א-ד, ירושלים, תשי״ח-תשמ״ו.
תשובות מהרי״ץ גיאת, הוצאת באמבערגער, י״ד, פירטה, תרכ״א-תרכ״ה.
תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, מהדורת ברודי, י׳, ירושלים, תשנ״ד.
תשובות רב שר שלום, מהדורת וינברג, ר״ש, ירושלים, תשל״ו.